אבא שולף אקדח

אלבומו החדש של אמן הפופ המצליח והחשוב ביותר בשנות האלפיים נטול הפתעות מוזיקליות אבל משמר איכויות גבוהות ביותר. אמינם מלהטט בהצטיינות בכל מרכיבי עבודתו, החל בדמיון, בחזון, ביצירה ובביצועה, וכלה בהתנהלות השיווקית והעסקית, והוא מתכתב ומתעמת לא רק עם התרבות הפופולרית האמריקנית לעומקה ולשטחיותה, אלא גם עם פוליטיקאים וטרוריסטים מובילים. 

אמינם (עטיפת האלבום)

כישורי הכתיבה וההגשה האדירים וההומור העצמי הבריא מאפשרים לו לצאת בשלום מכל מלכודת. אמינם, אלוף הניגודים, מצייר בדרכו המשעשעת סצינות מזעזעות של נטישת ילד על-ידי הוריו, תיאור שנשען על ילדותו. הוא מבטא בעוצמות יחסי אהבה-שנאה ותלות-דחייה עם גרושתו ואם בתו, ובשיר 'מוקינגבירד' פונה לבתו ולאחייניתו ומצהיר על מאמציו להציע להן את האהבה, החום והביטחון שלא היו לו כילד.

בגיל 32, כאפוטרופוס לשלושה ילדים וכמוביל אימפריה עסקית, אמינם כנראה עוד לא יכול לוותר, תדמיתית, על מישרת הפרובוקטור. בעטיפת התקליט הפנימית הוא הצטלם כאמן שיורה למוות בקהלו, קצת בדומה לסצינה מהסרט 'תרמית הרוקנרול הגדולה' של הסקס פיסטולס, בה סיד וישס שולף אקדח ויורה בצופיו הנדהמים. אבל וישס היה נער טיפשון עם אופי חלש, מוזיקאי חובבן וקורבן של סביבתו, בעוד אמינם הוא ההיפך הגמור.

'הדרן' מחדד את האופן מעורר ההשתאות בו אמינם מנצח בזכות כל הסתירות: הילד הנעזב שהפך לאב ייצוגי אבל מתחיל ומסיים את האלבום בצלילי יריות, ושבתו שומעת את שיריו בגירסאות נקיות ממילים גסות שהקליט במיוחד עבורה, ומאידך הוא ממלא שירים בקולות של גרעפסים והפלצות ושר על הזין שלו כ"בננה בין שני תפוזים". וזה חלק מקסמו: המקצוענות הבוגרת והמצטיינת למופת, ומולה יכולות ההתיילדות, המשחק וחוסר-האחריות.

כשמפיק העל ד"ר דרה לצידו, וכשתחתיו צבא שלם של אמנים ואנשי-עסקים, אמינם חש בטוח כדי לנסות להשכין שלום בקהילת ההיפ-הופ ולשיר על התבגרותו כאמן לבן בתוך תרבות שחורה. והוא ממשיך לצחוק כבעבר על מייקל ג'קסון, וגם על כריסטופר ריב המנוח, בריטני ספירס, ג'אסטין טימברלייק, ג'נט ג'קסון וארנולד שוורצנגר.

האחרון, מושל קליפורניה, היה כוכב הבידור המגויס ביותר לתמיכה ביעד נוסף להתקפותיו של אמינם, בשיר 'מוש': "לא עוד דם תמורת נפט... פאק בוש... שיחזיר את החיילים שלנו הביתה... אנחנו צריכים להקים צבא משלנו כדי שינטרל את הנשק להשמדה המונית". ואלה כבר דיבור ובידור שונים, כשאמינם חותך מלהטוטיו כחרזן הקומיקס המתיילד ונכנס לעימות במגרשים אחרים. אמינם כבר התנגח בעבר בבית הלבן, אבל לא בבוטות כזו, ודומה ש'מוש', שיר כמעט מהפכני במושגים אמריקניים, מסמן פרשת דרכים אליה אמינם תיכף מגיע.

אלבומיו שמרו עד היום פחות או יותר על אותן שפות, מוזיקליות ומילוליות, ודיברו לאותם קהלים. בקרוב הוא יצטרך להיפרד מחלק מהמניירות האלה, שיתאימו לאמנים חדשים, צעירים ורעבים ממנו. האם ימשיך ויטפח לעצמו עשרות שנות יצירה ואמירה עם מעורבות עוצמתית בחיי הקהילה שלו? דומה שהכישרון, המבט, העומק, האומץ והברק העסקי יפרנסו אותו כמוביל תרבותי גם בעשורים הבאים, וששם האלבום, 'הדרן', משמש יותר כקריאת-תיגר מאשר כקביעה מעשית. אמינם לא יורד מהבמה, לא עוזב לשום מקום. להיפך: עתידו האמנותי נדמה כנרחב, פתוח ומבטיח מתמיד.