גטו מתוך בחירה?

זה לא סוד: עולי אתיופיה מתגוררים ברובם בשכונות "אתיופיות", למעשה גטאות על בסיס גזע. מדוע התופעה הזו מתרחשת? האם רק המדינה היא שאשמה בתהליכים שהוביאו לכך?

עם הגעתם של אלפי העולים במבצע משה, מצאה עצמה המדינה נאלצת לשכנם בדיור זמין ותכליתי. בניגוד לאחיהם שהגיעו ב-'מבצע שלמה' כ-7 שנים מאוחר יותר, עולי מבצע משה לא שוכנו בתחילה בשכונות קרוונים אלא בעיקר בדיור ציבורי, בשיכונים של עמידר ועמיגור. שיכונים אלה, מטבע הדברים, מוקמו לרוב באזורי הפריפריה או בשכונות הנחשבות לשכונות 'מצוקה' בערי המרכז.

כך החלה להתפתח לה מציאות של זיהויים של עולי אתיופיה עם עוני ומצוקה חברתית. בנוסף, בשל אכלוסם של העולים זה ליד זה, נוצרו שכונות 'אתיופיות' בתוך ישובים ותיקים, דבר אשר פגע קשות ביכולת השתלבותם של האתיופים בחברה. שיכונם של עולי מבצע שלמה בשכונות הקרוונים, שמוקמו אף-הן לרוב באזורי הספר, תרם אף-הוא לדימוי נחשלות זה. בנוסף לדיור הציבורי, הוסבו ארבעה מרכזי קליטה של הסוכנות היהודית למגורי קבע. מרכזים אלו, באשקלון, נצרת עילית ועפולה, יצרו אף הם ריכוז 'אתיופי' בישוביהם, בניגוד למגמה הרשמית של הממשלה, שדגלה באינטגרציה ושילובם של עולי אתיופיה בתוך הציבור הכללי.

מהי תמונת המצב כיום? מבין כ-105 אלף התושבים ממוצא אתיופי הנמצאים בישראל, כ-6,000 בלבד נמצאים עדיין במרכזי הקליטה של הסוכנות היהודית. משך שהייתם המירבי במרכזי הקליטה מגיע לרוב לכשנתיים. היתר מתגוררים בדיור קבע, מרביתם בדיור פרטי ומיעוטם (כ-30% בשנת 2001) בשכירות זולה בדיור ציבורי.

הישובים בהם נמצאים הריכוזים הגדולים ביותר של עולי אתיופיה הם נתניה, רחובות, חדרה, באר שבע, אשקלון, חיפה ואשדוד. כן נמצאות קהילות רבות גם בעפולה, קריית גת, קריית מלאכי, יבנה, לוד, קריית ים ופרדס חנה. למעט חיפה, כל הישובים הללו אינם ישובים מרכזיים. הסיבה להתיישבותם בפריפריה נובעת בעיקר מנסיבות כלכליות. יש לציין, כי לאחר מאמצים רבים של משרד הקליטה ולאחר השקעת משאבים כלכליים רבים במציאת פתרונות דיור הולמים לדרי הקרוונים, פונו למעשה כל שכונות הקרוונים בישראל. האחרונה שבהם, חצרות יסף, בה התגוררו כ-2000 תושבים, פונתה בינואר 2003.

המשכנתאות המשופרות לא עזרו

אתיופי נכנס לשכונה - השכנים מוכרים

לאחר שכבר התרצו, היה על העולים לחפש דירות בשכונות הערים, לעתים גם בישובים מרוחקים מהיכן שהתגוררו. בשל עומס הלימודים במרכזי הקליטה, לא יכלו פקידי המשרד להוציא את העולים במשך היום להתרשם מדירות ובואקום שנוצר נכנסו בערבים מתווכי דירות ונדל"ן. אלו אספו ברכביהם את ראשי המשפחות ולקחו אותם לסיורי דירות. סיורים אלו, שנעשו בחושך ובלא סיוע צמוד של מתורגמן או מדריך מקרב העדה, גרמו לעתים רבות למקרים של חוסר הבנה של העולים בנוגע לדירות אותן ראו.

"היו לוקחים אותם לדירות מוזנחות, חסרות תשתית בסיסית, חסרות צנרת או שירותים, ואחרי סיור קצר היו שולפים להם חוזים ומחתימים אותם. אחר-כך הם היו באים אל מנהל מרכז הקליטה ומבקשים ממנו משכנתא על-סמך החוזה. למנהל אין כל סמכות להתערב בעניין. כל מה שהוא יכול זה רק לוודא שהאיש אכן ראה את הדירה, מבין מה ראה ועל מה הוא חותם וזהו", מסביר יאסו. "וכך אירעו עשרות מקרים של ניצול מכוער של תמימותם של העולים, שחתמו על חוזים לדירות בלתי ראויות למגורים, ואחר-כך הם באים אל המדינה ומתלוננים".