נחל דרגה: שלל שמות ומרד

נכון שלוואדי אלמרבעאת יש היום שם אחר. דומני שאבירי השפה העברית קוראים אותו נחל דרגה, מבלי שים לב כלל לכך שהנחל הגדול הזה, שראשי יובליו נמצאים בצפון הר חברון, חותר את דרכו מזרחה, אל ים המלח, בנופים המשתנים של מדבר יהודה ומשנה אף הוא את אופיו. פעם הוא עטור צוקים ואדמתו חומה-אדומה, פעם הוא רחב ומלא עפר אפרפר, פעם הוא עובר בכרי מרעה חורפיים ושלל פרחים מתנחשלים בצבעיהם על חמוקיו, ופעם הוא יורד במדרגות מפל צחיחות אל נקיקי הצוק הגדול של ים המלח, ואפיקו שזור בריכות כחרוזים ענקיים.

משנפוצו ישראל, לפני כמעט 1,900 שנה, מגבולות המדבר הקטן שירושלים ובית לחם מתרפקות אל שוליו, באו בו נוודים אחרים, אשר למדו את דרכיו ומוצאותיו ונתנו בו שמות שיש בהם מהגיונם של המכירים אותו. כך גם נחל דרגה הענק זכה שבמקום אחד קראוהו א-דרג'ה, על שום מדרגות מפליו, במקום אחר אלמשאש, על שום שהוא מדרדר בשטפונות החורף צרורות אבן גדולים וקטנים, ויש קטע אחד שנקרא בלשון ערב אלמרבעאת, וזאת על שום שפתחי מערות גדולות קרועים בצוקים האדמדמים מעל האפיק, כמרובעים אפלים שסיפור בהם.

דוברי העברית חזרו אל שבילי המדבר הזה, ועוד בטרם למדו אותו כדרך שידעוהו מי שגורשו מפניהם, וכבר עיוותו את שלל שמות הנחל וקראום בשם אחד בלבד, משל נטלו את סיפור ייחודו ואופיו המשתנה והעלו על המפה את השם החדש - כשל עקור שהפקיד במשרד "זיכה" אותו בטופס המתאים.

לפני שנים הייתי מכלה את ימי, ואף חלק מלילותי, בהתבוננות בבעלי חיים של המדבר. פסגת חלומותי היתה אז לראות נמר מנמרי המדבר, שכל חברי כבר ראו וסיפרו והתרגשו. הראשון שראיתי, משוחרר מסוגרי הביברים והקרקסאות, היה נמרה מבוהלת, שפרצה נרגזת מבעד לפתח אחת המערות האלה ונסה על נפשה מפני במהירות של רכבת אקספרס, היישר אל מדרונו התלול של המצוק. היא הותירה אותי המום ופעור פה.

הוא היה גיבור

תמהני אם בימי האירועים הסוערים של מנוסת לוחמיו של בן כוסיבא אל המערות - כאשר כלתה אליהם הרעה אשר המיטו במו ידיהם על עצמם - ראו גם הם נמרים כאן, או שמא רק את העורבים הגדולים הדואים בין הצוקים. מן הסתם ראו גם את הצרים הרומים, שעמדו מולם בראש הצוק, ובכל פעם שמישהו מהם העז להוציא את אפו מפתח המערה בוודאי היו מטיחים בו אבני קלע.

סיפורי האסון הזה נודעו כאשר הבדואים של מדבר יהודה הבינו אחרי גילוי המגילות הגנוזות מקומראן שערכה הכלכלי של מגילה אחת כתובה מתוך מערה שווה לפחות לשנת הליכה אחרי זנבות העזים במשעולי המדבר. כיוון שכך, הפכו לארכיאולוגואידים ושפכו את קרבי המערות שבצוקים. משהחלו להופיע, בשנת 1954, בשוקי העתיקות בבית לחם ובירושלים המזרחית קרעי גווילים עם כתובים בעברית וביוונית, הבין הכומר המלומד רולאן דה וו - עמיתו של הפרופסור ליפא סוקניק לחשיפת המגילות מקומראן - ששוד תרבותי גדול מתחולל כאן. בדרך כלשהי הצליח להתוודע אל מקור המגילות ומיד אץ בראש קבוצת ארכיאולוגים אל מערות אלמרבעאת דנן ונבר בשלוש הגדולות.

אז נודע לראשונה לעולם המדעי שהאיש אשר היהודים ראו בו יותר מ-1,800 שנה גיבור, ומחלו לו על גלותם החשוכה וענותם הנוראה שהומטה עליהם בגללו, אכן חי ולחם ברומים, וכנראה שהכתוב עליו בספר האגדה שלנו נשען על יותר משמץ של אמת.  

שמעון בר כוכבא היה שמו המהולל בפי ילדים, אשר גם שוררו את תהילת מפלתו ואסוננו. שמו האמיתי, כפי שנודע אז מן התעודות שנחשפו, היה בן כוסבה. את רוע מעלליו ידעו גם חז"ל בני הדור ההוא, ומשהודיע רבי עקיבא, פטרונו הרוחני ומי שתמך בהרמת ידו נגד המלכות, כי הוא המלך המשיח וכי "דרך כוכב מיעקב", סנטו בו עמיתיו ואמרו לו שאף אם יעלו עשבים בלחייו של עקיבא מלך המשיח טרם בא.  

לא פלא אפוא שחזל הפליגו בתיאורי דיכוי מרד הנפל ההוא וסיפרו על נחלי דם שזרמו אל הים ועומקם הגיע אל חזות הסוסים, על רבבות תינוקות של בית רבן שראשיהם רוצצו אל האבנים, וגם על מזגו הרע של בן כוסבא, שהתרגז על התנא אלעזר המודעי ורצחו בבעיטות בראשו.  

חז"ל סיפרו על פליטי המלחמה הנוראה ההיא שנסו למדבר - ממש כמו משפחות מפקדי המרד מאזור עין גדי, שישבו במערות מרבעאת והותירו אחריהם את הגווילים - ורעבו למוות, ואף אכלו את בשר מתיהם. לא פלא גם שכדרך ענישה העלימו את זכרו של האיש כמעט לגמרי, וכל מה שהיה ידוע לנו עד רולאן דה וו והבדואים היה מן האגדה.

באחד ממכתביו של בן כוסיבא הוא מאיים על אנשיו בעונשי גוף. "חיי שאני נותן תכבלים ברגליכם כמו שעסתי לבן עפלול", הוא כותב ברוגזו. ייתכן מאוד שהאיש כבר לא היה בין החיים כאשר מכתבו הגיע לתעודתו, וממילא לא חששו פקודיו מפני הכבלים, אלא מתו כולם במערות המסתור שלהם, מוות איטי ומכוער.

איפה זה