תנו צ'אנס

"זה הגמד הקירח מהאייטיז?" ככה, מתברר, זוכרים היום רבים את אחד הקולות הגדולים והבולטים ביותר של שנות השמונים. ג'ימי סאמרוויל הוא עוד קורבן של מסע ההשמצות מצד מבקרים מוזיקלים נגד אותן שנים נפלאות. עשור שלם של להיטי ענק, שירים מקסימים ואומץ לב אישי לא עמדו לו, וכך הוא נמצא היום בשולי תעשיית המוזיקה, מסתובב במועדונים נידחים (כולל בישראל), מקליט אלבומים בלייבלים קטנים - ומחפש דרך לשחזר את ימי העבר.

Home Again קוראים לאלבום החדש שלו. ולא, זה לא אלבום שיביא לקאמבק. מדובר, יש להודות, במוצר בינוני למדי. ובכל זאת - יש בו כמה שירים מצויינים ממש - למשל Selfish Days המהורהר, Miracle Drug המרגש וכמה שירים שהיו עשויים להפוך ללהיטים בעידן אחר, כמו Could It Be Loved.

הסאונד של סאמרוויל אולי כבר לא הכי מעודכן בעולם, וההפקה לא נמצאת בשורה הראשונה עם מוצרי הפופ הבולטים של התקופה. אבל סאמרוויל מציע משהו שכמעט לאף אחד מכוכבי הפופ הנוכחיים אין, להלן: אישיות. סאמרוויל מביא איתו מטען שלם לשירים, היסטורי ומוזיקלי.

תקציר הפרקים הקודמים

סאמרוויל הגיח לעולם מגלזגו וב-1984 שיחרר ההרכב שלו, ברונסקי ביט, את אחד השירים המושלמים ביותר של האייטיז: Small Town Boy. זה לא היה השיר הראשון שעסק ישירות במציאות הההומוסקסואלית העגומה של בריטניה, אבל הנוכחות והישירות של סאמרוויל היו חסרות תקדים - והוא נהפך לסמל בימים הטרגים שעברו על הקהילה אותה ייצג בימי האיידס ותאצ'ר.

אלבום הבכורה של ברונסקי ביט - Age Of Consent (השם נגזר מהמאבק בבריטניה באותם ימים על הגיל החוקי לקיום יחסי מין בין גברים) היה ונשאר מהאלבומים האהובים עלי ביותר. ההרכב השכיל לשלב בצורה מושלמת בין צלילי הדיסקו של סוף שנות השבעים והסאונד האלקטרוני של הגל החדש, כשקולו המפעים של סאמרוויל נותן את החותמת הייחודית. האלבום כלל בין השאר את הלהיט Why ואת הביצוע המדהים ביותר שאני מכיר לקלאסיקת הג'ז It Ain't Necessarily So.

מריבות אישיות הביאו עד מהרה לפרידה בין סאמרוויל לחברי ההרכב, והוא הקים את הקומיונרדס יחד עם ריצ'ארד קולס. הצמד התמקד פחות בביקורת חברתית, אבל שיגר במחצית השניה של שנות השמונים כמה להיטי ענק למצעדים, כאלה שעדיין יכולים להרים בקלות כל רחבה (Don't Leave  Me This Way, So Cold The Night). ב-88' התפרק גם הצמד לאחר שקולס פנה לקריירה כמטיף דתי.

בשנים שלאחר הפירוק עוד הצליח סאמרוויל לשגר כמה להיטים למצעדים, אבל במהלך שנות התשעים הוא התפוגג. הוא הקים חברה להפקת סרטים והקליט מדי פעם, אבל מכוכב על הוא הפך למי שהיה, גימיק נוסטלגי ולא יותר, וחבל שכך. שנות השמונים הוכיחו שאפשר לייצר גם מוזיקת דאנס שיש בה תוכן ואמירה. סאמרוויל ואחרים (למשל הפט שופ בויז) הוכיחו שאפשר לפנות לראש ולרגליים כאחד. האלבום החדש שלו מוכיח שהכשרון עדיין לא אבד לו. עם הכוונה נכונה וחיבור למפיקים הנכונים - יש לסאמרוויל מקום בתעשיית המוזיקה שלנו. אם אהבתם אותו פעם, תנו לו צ'אנס.