לעוף בלי לזוז מהכסא

כמו את יצירותיהם הקודמות של ענבל פינטו ואבשלום פולק כך גם את זו החדשה קשה להכניס לקופסא או לקטלג תחת דיסציפלינה אמנותית כזו או אחרת, זאת למרות שקופסאות, בעיקר מקרטון, מהוות דווקא מוטיב מרכזי בעבודה.

יש פה הכל: תנועה שמתכתבת בין היתר עם סרטים מצוירים, התרבות היפנית, צ'ארלי צ'פלין, תיאטרון בובות ואמנויות הקרקס; יכולות תיאטרליות בהן מימיקה ופנטומימה; עיצוב מבריק ששואב השראה מעולם הציור, המדע והארכיטקטורה; קולאז' של מוזיקה מגוונת וסאונדים יומיומיים.

"מה טוב בירח", היא יצירה מקסימה, קרן שמש מחממת לב ביום חורף, קר וגשום, שלא מפסיקה להפתיע מרגע היפתח המסך ועד לסגירתו.

דמיון הוא שם המשחק, ולתוך עולם הדמיון ההזוי, המטורף, המקורי, המצחיק, הפנטסטי והקסום בו משתעשעים היוצרים, נשאב הצופה כמו מתכת למגנט.

לא קל להפתיע בכל פעם מחדש קהל נאמן, בעיקר לא לאורך זמן. מרבית היוצרים נופלים לתוך סכמות ותבניות שבתוכן מרחב התמרון הולך וקטן, אוצר המילים חוזר על עצמו וכך גם מבנה המשפטים ומסגרות היצירה.

ב"מה טוב בירח" מצליחים פינטו ופולק לפרוץ פעם נוספת את גבולות הדמיון ולגרום לצופים לעוף מבלי לזוז מהכסא. גם עבודה זו, כמו עבודותיהם הקודמות של השניים, מופשטת במובן זה שהיא נעדרת קו עלילתי מובנה, אך איכשהו גם כאן הדמויות הגרוטסקיות והמגוחכות שעל הבמה נוגעות ללב. הן מצליחות לגעת באופן מוזר דווקא בזכות הכוריאוגרפיה הפשוטה עד מאוד והתנועה המרושלת לכאורה, שהופכת אותן לאנושיות ואת האבסטרקט לנגיש ומעורר הזדהות.

אפשר להכביר במילים על איכויותיהם הנפלאות של הרקדנים-שחקנים מרובי הכשרונות, אפשר לדבר על האסתטיקה של הקומפוזיציה, לדלות רגעי קסם או לפרק את התנועה לגורמים, אבל האמת היא שלמופע הזה עדיף להגיע ללא הכנה מוקדמת, לספוג ולהיספג.