הלכה האלטרנטיבה

אנחנו חושבים אמריקה, מפלרטטים עם אירופה, קונים סין ומרגישים בעלי הבית של העולם כולו. לנו הישראלים הרי שמור מקום של כבוד בפלאנטה, אחרת קשה להסביר את ההתעניינות התקשורתית בנו מאוקיאנוס לאוקיאנוס, מרשת לרשת. כולם מנסים לדוג אייטמים מארץ הקודש - מפיגוע בשוק מחנה יהודה עד מאסר של זאב רוזנשטיין.

אנחנו כבר מכירים את הרוטינה. תהיה זאת CNN אמריקנית, BBC הבריטית או אל ג'אזירה הקטארית - כולן משדרות מפה לכל קצוות התבל. ואנו הנרקסיסטים מסתכלים בה, במראה הטלוויזיונית שלנו, ודי מתענגים. גם כשהסיקור אינו אובייקטיבי (מבחינתנו) מאוזן (מבחינתנו) או שקרי (מבחינתנו), בסך הכל אנו אוהבים את זה, אוהבים להתבונן בעצמנו. גם כשהקמטים וכתמי השמש נחשפים. אז מאשימים את המראה העקומה. סוג של אוננות. הספורט הלאומי.

פיגוע בירושלים. להביט בעצמנו בעיניים זרות (איי.פי)

ספורט? נראה כי גם בתחום זה הכל מתמקד אך ורק בנו, למרות שביננו, אין לנו כל כך מה להציע. נראה כי האופקים של אוהדי הספורט הישראלים נעצרים כמה קילומטרים מתל אביב - בקפריסין. ולמרות זאת, הספורט, כך מספרים לנו כולם, פורץ גבולות - בין אם גיאוגרפיים, או לאומיים ותרבותיים. בעזרתה של אותה טלוויזיה ואמצעי תקשורת אחרים. בניגוד למלחמה בהאיטי ורצח העם בסודן, במתח התחרותי שמציע הספורט - יהיה זה כדורגל, כדורסל, פוטבול אמריקני או סנוקר - יש משהו שקוסם לבני האנוש, ובינהם גם לנו. הגטו התרבותי-ספורטיבי שמתפתח פה הוא לאו דווקא תוצאה של הבדלנות הישראלית הטבעית, אל בגלל ידיהם הקפוצה של רשתות הטלוויזיה וחברות הכבלים והלוויין שאמורים לפתוח לנו את אותו צוהר לעולם.

ערוץ אחד משקיע, ערוץ 10 מפתיע, אבל מעצמת ערוץ 2 לא משדרת ספורט בכלל ואת הוואקום הזה מילאו לצערם של אוהדי הספורט הישראלים דגיגי הרקק של ערוץ הספורט (וה"חמש פלוס" שלהם). לאחרונה כרישי צ'רלטון בלעו גם אותם. בביצת הטלוויזיה בישראל יש כל כך הרבה צלופחים שמנסים לאכול אחד את השני, וכל שנשאר לנו הלקוחות זה להביט מהצד ולטבוע.

שאקיל או'ניל מול אלונזו מורנינג. גדולים ונעלמים (איי.פי)

כך קורה גם ממש בימים אלה בכל הנוגע למשחקי ליגת ה-NBA. ליגת הכדורסל הכל כך פופולארית, שרבים מביננו מוכנים לבזבז שעות שינה וכספים לא מועטים כדי לצפות בשידורי משחקיה. משהו שראשי הכבלים והלוויין לא מוכנים לעשות עבורנו - הלקוחות שלהם להזכירכם. השנה הם הפסיקו את שידורי ערוץ ה-NBA.

שלוש שנים עברו מאז עלה ערוץ ה-NBA לאוויר ופתח לנו חלון לנפלאותיהם של שאקיל או'ניל, קובי בראיינט, לברון ג'יימס ודירק נוביצקי. כמו גם כוכבים אחרים שנהגו להאיר לנו את הלילות המעוננים של החורף הישראלי. שנתנו לנו משהו אמיתי לחוות אותו, במקום להסתפק בחלומות. שנתנו לנו משהו לדבר עליו שטופי אדרנלין למחרת בבית הספר (למורת רוחם של המורים), במסדרי הבוקר בצבא (למורת רוחו של הרס"ר) או במקום העבודה (למורת רוחו של הבוס). ערוץ ה-NBA עשה משהו לאלו שלא היו מוכנים להסתפק בדרדלעך של שלומי ארבייטמן, או ביחסי שחקן-מאמן-הורה במכבי תל אביב. 

עכשיו זה נגמר. ישראל נגרעה מרשימת 40 המדינות בהן ניתן לצפות בערוץ (גידול של 10 מדינות ביחס לעונה שעברה). זה נגמר בגלל אותה התנהלות צינית ויחס מזלזל של ראשי הכבלים והלוויין ולמרות המדיניות המפרגנת של הנהלת ה-NBA שעומלת קשות על הפצת מוצריה בגלובוס.

אדריאן גריפין משיקגו ולאמאר אודום מהלייקרס. חכו לפברואר (רויטרס)

אם לא די לנו בכך שהורידו לנו את הערוץ הפופולארי, הרי שעכשיו נצטרך לחכות עד למשחק האולסטאר בפברואר - אז יפשירו ראשי ערוץ הספורט ויתחילו להעביר שידורים ישירים אחרי "עוד משא ומתן מיגע עם ה-NBA". למרות שהמו"מ מייגע, הזכויות בטוחות בידיהם. כך מי שציפה להשביע את תאבונו בערוץ ESPN, יסתפק בדוגמית שבועית. אסור להם לשדר יותר מזה בישראל.

אולי כך זה צריך להיות. בסופו של דבר, יושבי המשרדים ב'הוט' ו'יס' מעצבים את מפת השידורים על המרקע שלנו. דרך המרקע הזה הם ממשיכים לנהל את עסקיהם ואת העולם שלנו - החלון שלנו אל מה שקורה שם בחוץ. אותו חלון עם שמשה מוזנחת, שרוטה ואטומה. שמה שניתן לראות בה היא בבואת הישראלי המכוער.