בלאדי בורינג
לא מספיק ש"השגריר" נדמת כמועתקת מ"מהמתמחה", היא גם משעממת ונטולת עניין
הו, אנגלית! בחליפות! בבירות העולם! הו, ג'ייקוב פרי! הו, נחמן גיפט! הו, רינה סקסספול! הו, לא. האם זו בדיחה? חידה? האם זהו יעקב פרי מניף אצבע צרדה בפוזת "היי, זיכרו את התנועה הזו. היא שלי!" ומאיים: "הקבוצה שתפסיד תחזור לארץ ותעבור תחקיר יסודי – כן, תחקיר יסודי! – על נסיבות הכישלון". אווו, אתה מבטיח? עם החוקר ג'ורג'?
המפיק האמריקאי מארק ברנט, שהמציא את "המתמחה", בטח התעורר הלילה במיטתו בניו יורק מבוהל ושטוף זיעה קרה. "לא תאמיני, חלמתי שמישהו בישראל גונב לי פורמטים!", סח לאשתו בעודו מנסה להסדיר את נשימתו. "לא הגיוני, חמודי, תירגע, זה היה רק חלום", ניסתה האשה להרגיע. "לא, לא", התעקש ברנט. "החלום היה ממש מפורט ומזוויע. חלמתי שהם שמו את רינה מצליח – את רינה מצליח! מיס מסדרון הכנסת! מיס יום-שיער-רע! – על תקן שופטת. מה הלאה? רמי יצהר בוחר את שגריר ישראל באו"ם?". "חמודי", אמרה לו אשתו, "אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל לא סביר. אם הישראלים באמת היו גונבים לך את הפורמט, לא יתכן שזה היה כל כך בלאדי בו-רי-נג!".
וזה היה. "השגריר" עשתה את רוב הטעויות האפשריות. קודם כל, הרעיון הבסיסי. בעצם, למי איכפת? מי באמת רוצה להיות נציג הסברה של ישראל 2004? כלומר, חוץ מהחליפות המחניקות, הכסף רע והאוכל הדלוח במחלקת הנוסעים של אל על – להיות שגריר ישראלי, ברגע זה, במיוחד באירופה, זה עסק מסובך, כפוי טובה ובלתי אפשרי יותר מלעשות את עצמך מאוהב בשרון איילון. כך של"השגריר" אין, בסופה, פרס שבאמת מזיז לך, כצופה, את הגבינה.
לגבי התוכנית עצמה – איך נאמר בעדינות ל"שידורי קשת"? אתם רוצים שנקבל אותה כמו שהיא או שנחבב אותה? כי "השגריר", לפחות בפרק הפתיחה, היא – סליחה, אני מוכרח – החפרפרת העיוורת ביותר שראה עולם הריאליטי הישראלי מעודו. הפרק הראשון חילק את המתמודדים לקבוצת בנים וקבוצת בנות (תודה, ברנט. לקחנו את הרעיון לסיבוב. הצ'ק בדואר) והוציא אותם למשימה ראשונה לחלוטין לא-מצטלמת: כתיבת נאום הסברה.
ב"המתמחה", לצורך העניין, שוגרו המתמודדים בתוכנית הראשונה למכור לימונדה ברחובות ניו יורק, פעילות אינטנסיבית ופוטוגנית שייצרה מיד אינספור רגעים, תככים, דרמות ועימותים. ב"השגריר" ראיתם את חבורת הגוזלים החינניים מול חבורת החתולות הפרסיות המייללות (שעל שמן של מחצית מהן, לדעתי, כבר רשומה מיטה ב"פרוייקט וויי 3") וכולם גם יחד לא ייצרו שום סיפור או דרמה, אפילו לא צחוקים. סתם חיתוכים מהירים של אנשים יושבים סביב שולחן בליווי הפסקול האובר-דרמטי ההכרחי. ואז באו הנאומים עצמם, שיאים צפויים של מבוכה, אנגלית שחולצה מקיברה וסלוגן אחד דווקא חזק של הבנים ("יש לי חלום: להתעורר מחר לחיים משעממים". קח אותו, ביבי!).
מכיוון שלאורך התוכנית כמעט שלא נבנו יריבויות ודרמות ממשיות בין המשתתפים – להלן, כצופה לא פיתחת שום העדפות אישיות – לקה החלק האחרון בעודף קריינות שדחפה לך לגרון את הדרמה שלא התחוללה בין הבנות. גם העדויות האישיות המשמעותיות הגיעו מאוחר מדי. בסוף הדיחו את הבלונדה שטענה שישראל לא לקחה שום שטחים משום פלסטינים. מסקנה הסברתית? אולי זו לא טענה ממש משכנעת.
"השגריר" לא למדה מספיק מ"המתמחה". עדיין, היא ודאי תצליח. מבחינת מספיק ישראלים, אני מניח שזה "חשוב". נחמן שי פתח אמש את התוכנית ב"האם אנחנו הישראלים באמת מבינים איך רואים אותנו בעולם?" ובכן, נחמן, נדמה לי שאם רואים אותנו כגנבי פורמטים לא מספיק מוכשרים – שום הסברה כבר לא תועיל.
