שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם לא אמרתי הכל?
    "אחי ורוצחי מה נשאר לי לכתוב עוד? האם לא אמרתי הכל? אולי ששכחתי אולי שסלחתי, שטוב שהיית מכשול..." לאונרד כהן, שהשנה מלאו לו 70, נוגע עמוק ונשמע נכון גם בעברית. להלן ארבעה שירים ופרוזה לירית אחת, שתרגם באהבה קובי מידן. מיוחד לימים הקרים

    השנה מלאו לו שבעים. הזמן רק מיטיב עם לאונרד כהן, אחד מגדולי הטרובדורים של העת החדשה. בפינה הקטנה והנידחת של היקום בה אנחנו יושבים, כותבים וקוראים עברית, יש לו המון אוהבים שמזמזמים את שיריו ויושבים עם המלים ומדי פעם מתפעלים מן היכולת שלו לנגוע עמוק כל כך, יפה כל כך: בראשית השבוע שמעתי את קובי מידן קורא את "מי באש" בעברית, ב"בימת שיר" בקול המוסיקה. התאהבתי מיד בתרגום, שהוא מלאכת אהבה מובהקת, ורציתי עוד.

     

    בתום הפינה שמעתי שקובי מידן תרגם שירים של כהן. בשיחה איתו, הוא נעתר להעביר כמה מהם ל-ynet. את השירים שמוכרים לנו כשירים מולחנים – יופים פשוט אינו סובל את המילה "פזמונים" – תרגם מידן על מנת שיושרו: נסו ותראו.

    פתאום הם נשמעים נכונים כל כך בעברית. מידן אומר שאהב ללכת בין הכבלים שהטילו עליו אילוצי השפה העברית וגם הצורך ליצור מלים שיתחברו היטב למנגינות, וכי המלאכה הזאת היתה עונג.

     

    עוד תמצאו כאן טקסט אחד מני רבים של פרוזה לירית, שכהן הוא אחד מגדולי הכותבים שלה בעשורים האחרונים. שירה מהנה. (אריאנה מלמד)

     

    • אסופת שירים של לאונרד כהן בתרגומו של קובי מידן מתוכננת לצאת לאור במהלך שנת 2005 בהוצאת זמורה-ביתן.

     

    המעיל הכחול הידוע

      

    ארבע בבוקר, הסוף של דצמבר

    כותב כדי לשאול אם אתה כבר בסדר.

    קר בניו יורק אבל נחמד לי לגור פה,

    בערב עומדים מנגנים ברחוב קלינטון.

    אומרים שאתה בונה במדבר בית בודד.

    אתה חי בלי מחר, אבל כדאי שקצת תתעד, כן,

    וג'יין הגיעה הלילה לכאן, עם תלתל שגזרת מזמן,

    כשהחלטת לחשוף את הכל.

    האם חשפת הכל?

     

    כשנפרדת משנינו היית כבוי כבר,

    המעיל הכחול הידוע בלוי כבר.

    בודק ברציף כל קרון מזדמן

    חוזר הביתה בלי לילי מרלן.

    והצלחת קצה חוט לאשתי להגיש

    כאשר היא חזרה, לא היתה אשת איש, כן,

    זוכר אותך שם עם ורד בפה

    מין גנב צועני קצת רזה,

    וג'יין כבר ערה.

    היא שולחת ברכות.

     

    אחי ורוצחי מה נשאר לי לכתוב עוד?

    האם לא אמרתי הכל?

    אולי ששכחתי אולי שסלחתי,

    שטוב שהיית מכשול.

    אם תרצה לבקר את ג'יין או אותי,

    האויב שלך ישן, האשה שלו חופשית, כן,

    תודה שהארת לה את העצבות,

    אני לא ניסיתי, זה נראה לי אבוד.

     

    וג'יין הגיעה הלילה לכאן, עם תלתל שגזרת מזמן,

    כשהחלטת לחשוף את הכל.

    שלך, לנארד כהן.

      

    זה הואלס

    (בעקבות לורקה)

     

    יש עשר עלמות חן בוינה,

    יש למוות כתף כדי לבכות,

    יש סלון עם מאות חלונות,

    ויש עץ ליונים המתות.

    וטלאי שנתלש מהבוקר

    בגלריית הקרח מוצב,

    איי, איי איי איי

    זה הואלס, זה הואלס,

    זה הואלס עם מחסום על שיניו.

     

    רוצה בך, רוצה בך, רוצה בך,

    על כסא עם עיתון שגווע,

    בתוך כוך בקצה של הפרח,

    בחדרון בלי זכרון אהבה.

    במיטה של ירח מזיע,

    בצעקה של פסיעות בחולות -

    איי, איי איי איי,

    זה הואלס, זה הואלס,

    חבקי את כתפיו החולות.

     

    זה הואלס, הואלס, הואלס, הואלס,

    הוא עצמו בא לנשוף

    ריח ברנדי וסוף,

    וטובל את זנבו בגלים.

      

    יש בוינה אולם של קונצרטים

    ופיך הוא כוכב מפורסם,

    ויש באר שכולם השתתקו בו,

    כי העצב גזר את מותם.

    אך עם זר של דמעות מי מגיע

    מי אל תוך תמונתך מטפס?

    איי, איי איי איי,

    זה הואלס, זה הואלס,

    קחי אותו, כבר שנים הוא גוסס.

     

    יש מרתף שילדים צוחקים בו,

    שם נשכב עוד מעט ונשתוק,

    בחלום עם נרות מהונגריה,

    באובך של ערב מתוק,

    ואראה איך קשרת אל הצער

    את הצאן ופרחי השלגים

    איי, איי איי איי,

    זה הואלס, זה הואלס,

    שר: "אזכור אותך, אל תדאגי!"

     

    וארקוד איתך עוד בוינה,

    מחופש לנהר משתפך,

    על כתפי יקינתון יצמח פרא

    ושפתי ישתו טל מגופך.

    ואקבור את נפשי בתוך ספר,

    עם תמונות מצהיבות בין דפיו,

    ואטבול במבול של יופייך

    את הכינור הישן והצלב.

    ועל פני הריקוד הרוגע

    לבריכות של ידייך אשוט -

    אהובה, אהובה,

    זה הואלס, זה הואלס,

    הוא שלך. כל השאר כבר אבוד.

     

    מי באש?

     

    מי באש?

    מי במים?

    מי לאור השמש?

    מי בחשכת ליל?

    מי בבית דין של מטה?

    מי בישיבה של מעלה?

    מי בפריחה החייכנית הזאת?

    מי בדעיכה איטית מאד?

    ומי, מי קורא בשמנו?

     

    מי במעידה קלה?

    מי בסמי שינה?

    מי בשלטון הלב?

    מי במכשיר קהה?

    מי במפולת שלג?

    מי באבקה נשפכת?

    מי בשל בצע כסף?

    מי ברעב בלי שובע?

    ומי, מי קורא בשמנו?

     

    מי בזמן טיפוס?

    מי בתוך אוטובוס?

    מי ברוב בדידות?

    מי בראי ממול?

    מי במצוות גבירתו?

    מי על חרבו שלו?

    מי ייקשר עד מוות?

    מי ייכנע לכוח?

    ומי, מי קורא בשמנו?

       

    הללויה

     

    שמעתי שדוד הנעים

    אקורד פלאים לאלוהים

    ושאתה שונא תווים ידוע.

    אקורד עגום ומסתורי,

    מינור נופל, מז'ור ממריא,

    ומלך מבולבל שר הללויה.

     

    בזמן תפילה להוכחה

    אשה טבלה על גג מולךָ,

    יפה וירחית עד זעזוע.

    והיא שברה את כתרך

    והיא גזרה את שערך

    ושם קשור זמרת הללויה.

     

    אולי החלפתי שם לשווא,

    אני לא ממש זוכר עכשיו,

    האם זה משנה לךָ? מדוע?

    בכל מילה ושם יש אור,

    ולא חשוב אם המזמור

    הוא שבר או שלמות של הללויה.

     

    כל השליחים שלי חזרו,

    (אם) לבי שתק, ידי דיברו,

    דברי היו אמת, לא תעתוע.

    וגם אם השתבש הכל

    מול אלוהי השיר אפול

    ועל שפתי רק שיר ההללויה.

      

    לפני שבאתְ, נורא מזמן

    חייתי כאן, ישנתי כאן,

    הייתי כאן בודד ולא נגוע.

    עכשיו גדודייך במקדש

    אך אהבה איננה מארש

    רק שיר שבור וקר של הללויה.

     

    אני זוכר, לפני שנים,

    דיווחת לי מה קורה בפנים,

    אבל עכשיו המעבר מנוע.

    ואיך הייתי פעם נע

    בתוך תוכך עם היונה,

    ואיך נשמנו יחד הללויה.

     

    וגם אם דבר האל צדק,

    האהבה עזרה לי רק

    לשלוף לפני כל אקדוחן פרוע.

    לא שיר תלונה אני לך שר,

    לא שיר צליין קדוש מואר,

    רק שיר שבור וקר של הללויה.

     

    מתוך "מותו של איש של אישה": סוף חיי בתחום האמנות

     

    זהו סוף חיי בתחום האמנות. סוף סוף מצאתי את האשה שחיפשתי. קיץ עכשיו. זהו הקיץ שחיכיתי לו. אנחנו מתגוררים בסוויטה בקומה החמישית של השאטו מורמונט בהוליווד. היא יפה כמו לילי מרלן. היא יפה כמו ליידי המילטון. דבר לא מטריד אותי חוץ מהפחד לאבד אותה. מלוא המנה של היופי לא נמנעה ממני. בלילות ובבקרים אנחנו מתנשקים. הדקלים הנוצתיים מזדקרים מבעד לערפיח. הווילונות מסתחררים. התנועה בסאנסט מתקדמת על גבי חיצים, מילים וקווים צבועים. מוטב אפילו לא לדבר בלחש על השלמות הזאת. 

     

     

    זהו סוף חיי בתחום האמנות. אני שותה רד נידלז, משקה שהמצאתי בנידלז, קליפורניה, טקילה ומיץ דומדמניות, לימון וקרח. מלוא המנה. לא נמנעה ממני מלוא המנה. זה קרה לקראת יום ההולדת הארבעים ואחד שלי. יופי ואהבה הוענקו לי בדמות אשה. היא עונדת צמידי כסף, אחד על כל פרק יד. אני מתברך במזלי. גם אם היא תלך מכאן אומר לעצמי, לא נמנעה ממני מלוא מנתו של היופי. כך אמרתי לעצמי בהולסטון, אריזונה, בבאר שמול המוטל שלנו, כשהייתי בטוח שתעזוב בבוקר. זהו דיבור של שיכור. זהו דיבור של רד נידלז. הוא חלק מדי. אני מפחד. אני לא יודע למה. הייתי כל כך מפוחד שבקושי הצלחתי להגיש רד נידלז לנזיר בהר בלדי. אני מפחד ועייף. אני איש זקן עם קישוט מכסף. התנועות הנוקשות הללו לא אמורות להיות מלוות בפעמוני כסף קטנים.

     

    היא בוודאי זוממת כנגדי במיטתי. היא רוצה שאהיה קרלו פונטי. החדרנית השחורה גונבת את כרטיסי האשראי שלי. אני צריך לשייט לבדי בין עצי האורן. אני צריך להשתלט על עצמי. אלוהים, העור שלה רך ושחום. אני אמכור את קברי משפחתי. אני מספיק מבוגר כדי לעשות את זה. אני מספיק מבוגר כדי לההרס. כדאי שאשתה עוד כוסית. לו יכולתי לכתוב לה שיר הייתי יכול לשלם עבור הסויטה הזאת. היא ראתה את הגברים באפגניסטן, היא ראתה את הפרשים, איך היא מסוגלת להשאר איתי כאן? נכון שאני גיבור הסהרה אבל היא לא ראתה אותי בתוך החולות והאש, מפליא לשלוט בשרירי-הסוגרים של הפחדנות שלי. והיא לא יכולה לדעת עד כמה יפות המילים האלה. איש לא יכול לדעת. היא לא יכולה להתרשם מהנצחיות החריפה של חיי בתחום האמנות. איש לא יכול.

     

    עוצמת המבט שלי על התנועה בשדרות סאנסט מבעד לשושני הבטון של מעקה המרפסת. השולחן, האקלים, המצב הגופני המושלם של אמן בן ארבעים ואחת, מפורסם, מאושר, מפוחד. שש בבוקר. שש וחמישה. הדקות חולפות. שש ועשרה. נשים. נשים וילדים. אומרים שהאור נעלם מהוליווד, אור הקולנוע המקורי, אבל המראה הזה של שדרות סאנסט משביע רצון מכל בחינה. חיי בתחום האמנות מתקרבים לסיומם. מוניקה ישנה. כל המחשבות הנודדות הן שלה. ההתמסרות שלי מתחילה להביך אותי. היא בטח תתחיל לעייף אותה תוך זמן קצר. היא מעייפת אותי עכשיו. היא בהריון. זה ממתיק את ההתעלסויות שלנו. היא לא תשמור את התינוק. שש ועשרים. כל לילה אנחנו שותים רד נידלז. היא מספרת לי על העולם העליז של סן פרנסיסקו. מועקת המשקל של יופיה הפכה בלתי נסבלת. האנשים בחנות המשקאות ממש הפשיטו אותה במבטיהם והביטו שוב כשחלפה עם שערה הארוך ותינוקה המועלה לקורבן, עם הבגדים המשומשים שלה ופניה הרגילים הלועגים לכל ההכנות לפיתוי כאן בלבה של הוליווד, היא כל כך בשלה בין כוחות היופי והמוסיקה, שזה מפחיד אותי, העומד נוכח סוף חייו בתחום האמנות.

     

    שש ארבעים. אני רוצה לחזור למיטה ולהיכנס אל תוכה. זה הזמן היחיד שמזכיר במשהו שלווה. וגם כשהיא יושבת על פני. כשהיא מנמיכה את עצמה אל עבר פי. זאת הרגשה של יום הדין. כמו פירמידה על החזה שלי. אני רוצה לערבב דם איתה. אני רוצה את העבדות שלה. אני רוצה את ההבטחה שלה. אני רוצה את המוות שלה. אני רוצה שהחומצה המותזת תאכל אותי. אני רוצה להפסיק להסתכל. שש וחמישים. הרוס בלוס אנג'לס. אני צריך לחזור לעשן. אני רוצה למות בזרועותיה ולעזוב אותה. רק מי שמעשן קופסא ליום יכול להיות גבר כזה. כשהיינו בדרך הייתי מוכן בכל זמן להסיע אותה לשדה התעופה הקרוב ולהיפרד אבל עכשיו אני רוצה שתמות בלעדי. חזרתי להתאמן היום. אני זקוק עכשיו לשרירים. אני זקוק לגבר במראה שילחש לי דברי עידוד כשאני מתגלח ויספר לי שוב על אותם האצילים שנלחמו וזכו בכל זה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים