אלדד תמיר: מציאה שכדאי לגלות
אלבום סולו של חבר להקת "המשאיות" לשעבר מציג שירי רוק בהשפעה אמריקנית עם רוח ישראלית
אלדד תמיר הוא מוזיקאי שצמח מלמטה ועשה את הדרך הארוכה מעמדת איש הסאונד אל מרכז הבמה. עטיפת הדיסק החדש שלו, "כאב ההשלמה" (מימין), ממחישה היטב את הדרך שעבר. במובן מסוים, דרך מקבילה לזו שעשה האינדי הישראלי בעשור האחרון. במהלך התקופה הזו השתנו התנאים והתקצרה הדרך למוזיקאים שרוצים להקליט את המוזיקה שלהם בצורה עצמאית ומקצועית לחלוטין. זה עדיין לא קל, אבל הרבה יותר נגיש מבעבר.
זו לא הפעם הראשונה שתמיר מוצא את עצמו מאחורי מיקרופון השירה. ב-92' הוא נטל חלק באלבומה של להקת "המשאיות", להקה עם כמה שירים נחמדים וקליטים, בוגרת יותר מכל שאר הלהקות שהסתובבו אז בשטח. מי שיאזין לאלבום הסולו של תמיר בהחלט יוכל למצוא קווי דמיון משותפים, כמו למשל בשיר הנושא.
מבחינה מוזיקלית תמיר יודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו ולאן הוא חותר. לא תמצאו בדיסק הזה התפזרות וחוסר מיקוד שמאפיינים הרבה אלבומי אינדי, אלא בגרות וניסיון חיים. סוד הקסם שלו הוא הפשטות בכתיבה, בעזרתה הוא מצליח לייצר שירים קליטים יחסית, רוק מלודי על גבול הקאנטרי-בלוז.
לצד הקריצה לאמריקנה בעזרת מפוחית וגיטרות סלייד, יש תחושה נעימה של ישראליות באווירה המשוחררת שתמיר מייצר. לעתים היא מבורכת כמו בביצועים שלו ל"איילת אהבים" של אריק אינשטיין ו"פרחים" של שמוליק קראוס, אבל לעתים נדמה שהוא עושה לעצמו הנחות והתחושה הנעימה הופכת למועקה של לוקאליות שעדיף להתרחק ממנה.
המלים לשירים נכתבו בעיקר על ידי תמיר, אבל הוא השתמש גם בטקסטים של לאה גולדברג, נעמי שמר ושמוליק צ'יזיק. בכל השירים תוכלו למצוא סיפור קטן שעם קצת דמיון אפשר להתחבר אליו, באמצעות הלחנים הקלילים שתמיר חיבר. מבין כל אלבומי הרוק שמודפסים בארץ, שעל רבים מהם סביר שלא תשמעו, זה אלבום שהוא בהחלט מציאה ששווה לגלות.
