לא מצחיק

משפחה בהפרעה: "משפחת קמיצ'לי", ערוץ 2, שישי 21:00

ראיתי את "משפחת קמיצ'לי". רעיון נהדר. באמת. אבל, כאילו, בתוכנית האמיתית זה יהיה מצחיק, נכון? והמשפחה תיראה באמת כמו משפחה ולא כמו סתם חבורת שחקנים שעושים חזרה ראשונה על איזו הצגה, נכון? ובפרק הפתיחה יסבירו מה פתאום יש משפחה כזאת שיש לה אולפן ביתי, ושסלבריטיז, סתם ככה, מוכנים לדפוק לה בדלת, כן? והאולפן של המשפחה ייראה כמו אולפן ביתי מצ'וקמק אמיתי, ולא כמו אולפן הרצליה מקצועי ענק שתמיד, בכל זמן נתון, מאכלס קהל נלהב, נכון? והגיבור הראשי, רפי, ייראה באמת כמו חובבן מעורר אמפתיה ולא כמו ישראל קטורזה שמנחה תוכנית אירוח במקצועיות, כן? וזה יהיה מצחיק, נכון? זה ממש יצחיק, לא? כאילו, יהיו שם בדיחות שעובדות, נכון?

כי מזמן לא צחקתי כמו שלא צחקתי בפרק הפתיחה של "משפחת קמיצ'לי". מזמן לא ישבתי משועמם, חתום-פנים, מחכה להברקה שמעולם לא באה כמי שממתין לרכבת בתחנה שבוטלה. זה בוודאי לא מקרי שיגאל שילון היה האורח הראשון; מדובר בחתיכת פיספוס.

הרעיון – שמבוסס על "משפחת קומאר" הבריטית, להלן משפחת פריפריה מסוכסכת שפותחת לעצמה אולפן טלוויזיה בחצר האחורית – הוא הזדמנות אמיתית לאמירה קומית חדה לגבי מציאות וייצוג מציאות, לגבי התנגשות העולמות שבין אשליית הבידורי לריאליית היומיום, לגבי מסעודה כגיבורת תרבות. אלא ש"קמיצ'לי" אינה משדרת כל אמינות; אולפן טלוויזיה "ביתי" מוכרח להיראות כמשהו מחתרתי, מחופף, לא צפוי, שבו מישהו שרוצה-להיות (קטורזה עובר בטוח בעצמו מדי) מפודח שוב ושוב בידי משפחת הפראים עימה הוא מתגורר.

אפשר היה לסלוח ל"קמיצ'לי" על אי האמינות לו באמת הצחיקה; אלא שכדי שסיטואציה קומית כזו תמצה את הפוטנציאל היא מוכרחה לנשוך ולבעוט ולחשוף משהו כואב באמת לגבי העם והטלוויזיה שלו. "קמיצ'לי", מאידך, נכתבה כמופע פריים-טיים ערוץ-שתיימי, והיא נשענת – כתחליף לתעוזה או שנינות תסריטאית – על משחק מעושה ובדיחות צפויות. "כוכבי השכונה", אגב, היתה רעיון לא לגמרי שונה שידע לעקוף בקלילות את כל המכשולים האלה.

הפרק הראשון נראה כמו הפיילוט שלא תוכנן להגיע לשידור. העסק לא מגובש, השחקנים נראים כמי שטרם התבשלו בדמויותיהם, הכתיבה היא הומור מזן ערב מערכונים עממי – שום דבר מהתיחכום שמחייב הרעיון המקורי. רומזים לי שזה משתפר תוך שתיים-שלוש תוכניות, כך שאולי הרכבת הזו עוד תגיע. חסר לה שלא.

אין סוסים: "פיני הגדול", ביפ, שבת 22:30

פיני גמר את הסוס. אולי על הסוס. אולי עם הסוס. בכל מקרה, בדיחות גמירה וסוסים הן משהו שפיני, בגילגולו הנוכחי, בטח ישמח להפוך להבא בתור.

פיני, בגילומו של גיל קופטש – דווקא איש יקר – הוא בובה באורך 60 ס"מ עם אישיות של שוביניסט גזען וימני מהסוג המסריח. בעונה הראשונה ידעה "פיני הגדול" לנצל את עובדת היותה לייט-נייט בערוץ נישה, ואיפשרה לקופטש ללכת עד הסוף עם עם הדמות המעוותת הזו ולשלוח באמצעותה כמה מהבעיטות הסיבוביות והארסיות ביותר לעבר אורחיו והמציאות הישראלית. הרגשת שאכן נקלעת לאזור דמדומים טלוויזיוני שבו הכל מותר ועשוי להיאמר בקול רם, ואפקט ההלם הסאטירי היה בהתאם.

בפרק הפתיחה של העונה החדשה לא נשאר מזה כלום, למעט הגסויות והאינפנטיליות. בדיחה נדושה על יגאל עמיר, בדיחה צפויה על שוטרי מג"ב אלימים, שני ראיונות מפוהקים לגמרי (קרן לייבוביץ' ואדיסו מסאללה) והרבה גסויות שרירותיות. זו עדיין טלוויזיה צדדית שיכולה להרשות לעצמה, אבל מעדיפה להתבוסס במיצי המרה של עצמה תוך שהיא מאבדת חדות ורלוונטיות. בשביל סתם בובה ימנית וגסת-רוח אני יכול לפתוח אורי דן ב"יומן".

צריך להגיד: