יורגנסון נגד בוש
אחרי עשור של קפאון יצירתי חוזרת "מינסטרי" באלבום מצוין, שנכנס בכל הכוח בנשיא ארה"ב
לפני יותר מ-20 שנה, כאשר במרכז הבמה בסצינת הרוק שלטו להקות שיער ארוך צווחניות ומצועצעות עם גיטרות מייללות, התפתחה בשוליים סצינת מטאל מחוספסת שהושפעה מצלילים אורבניים קשים לעיכול שייצגו את העיר המתועשת, וסומפלו לתוך גיטרות צורחות ומכונות תופים.
מינסטרי, ממעצבי הסאונד של הרוק התעשייתי, חזרו השנה עם אלבום שמזכיר את הימים הגדולים שלהם בסוף שנות ה-80 ותחילת הניינטינז, ימים בהם המטאל התעשייתי היה סגנון מוזיקה חתרני ובועט, רגע לפני ש-N.I.N הזיזו את הז'אנר למרכז הבמה.
אחרי שזכו להיכנס לפליייסט של ה-MTV ולתודעת הציבור הרחב בתחילת שנות התשעים עם שירים מאלבומם המשובח Psalm 69 התמכר אלאן יורגנסון, הסולן ומנהיג "מינסטרי", לשיכרון ההצלחה ולהרואין שסובבו את ראשו ודרדרו את המוזיקה שלו לתהומות השעמום. אחרי עשור לא מוצלח במיוחד הוא חזר עם חברים חדשים בלהקה, ועם אלבום דורסני שמוכיח לכל מספידיו, שהוא לא שכח איך לתת בראש.
Houses Of The Mole הוא אלבום ניהיליסטי ומדכא. יורגנסון משחרר בו את כל הרפש שיש לו בבטן על ארה"ב ומנהיגה. כבר בשיר הראשון, שנפתח בסימפול שבועט עמוק מתוך האופרה Carmina Burana של קארל אורף, מסביר יורגנסון שהכול דפוק בגלל דיק (צי'יני) ובוש. בהמשך הוא ממשיך לתקוף את בוש ומשתמש בדגימות מתוך נאומיו ומבזקי חדשות שמספרים על המצב בארה"ב, שנצרבים לתוך המוח ויוצרים, בשילוב עם המוזיקה שדופקת טוב-טוב בראש, הרגשה הזויה וסאטלנית.
כל שמות השירים באלבום מתחילים באות W (מלבד הראשון שנגמר בה), כשהטובים בעיני הם Wrong שמדבר על הטעויות של הדמוקרטיה ומסמפל את בוש מודיע לעיראקים שהלילה הם הולכים למות (הלהקה כבר סימפלה פעם את בוש האב ב-N.W.A - על המלחמה הקודמת בעיראק) ואת Worm השיר האחרון באלבום, אחד השירים המצמררים והמייאשים ששמעתי באחרונה, בו יורגנסון מגלה לנו שאפילו הזריחה היא לא משהו אופטימי, אלא רק סימן אזהרה יומי לקראת המוות.
שימו לב שהאלבום לא נגמר אחרי השיר האחרון, ובהמשכו, בקטעים 23 ו-69, ממשיכים "מינסטרי" לערפל את החושים עם קטעים הזויים הכוללים את ההמנון האמריקאי בגרסה ילדותית. לסיכום: זה אלבום מיוחד ללילות הקרים, שמקפיא את הנפש, מחמם את הרגלים ומומלץ כחומר טוב לדילול התאים האפורים במוח.
