מסך פראי
"השגריר" הוא תבשיל תפל ללא שנייה של התרגשות; "משפחת קמיצ'לי" משעממת ולא מצחיקה
השלישייה הפותחת
ציון לשבח: יאיר ניצני הרעיף משב רוח רענן על "משחק מכור", והראה שיש לצעירים החצופים שלידו ממי ללמוד. פרוע, שובר מוסכמות ומתרחק מקבעונות מחשבתיים. כל הכבוד.
ציון לגנאי: אי אפשר להמשיך ככה. משדר הכדורגל של הערוץ הראשון עם בוני גינזבורג ודני נוימן הוא מפגן הבושה והשעמום הכי גדול שיש היום על מסך הטלוויזיה בישראל. מחליפו של ג'ו בראל, לטיפולך.
בייב השבוע: לפני כעשור הוא הופיע בדרמת הפשע הזניחה "במעמקי התשוקה" (שהבליחה השבוע בערוץ 10). כיום הוא האבא של סת בסבוניית הנעורים המלהיבה
".THE O.C" (המוקרנת ב-yesWeekend). גם אז וגם היום פיטר גלאגר - עם העיניים הכחולות והשפתיים הבשרניות - הוא אחד הגברים היותר שווים על מירקענו.
השגריר: כבד ועייף
נו? אז מה אתם אומרים על מסעה האגרסיבי של תוכנית הריאליטי החדשה "השגריר" במשעולי הפרומואים ויחסי הציבור? הצליח להביא אתכם למסך? אחרי שכבר זעקנו חמאס על האופן שבו דחפו לנו את התוכנית מכל מסך אפשרי, לא נותר אלא להתמסר לתוכנית עצמה, ולקוות שמדובר בבשורה חדשה של טלוויזיה. בפועל קיבלנו מוצר שמברבר את עצמו לדעת, כבד, עייף ונטול כל אלמנט של רגש, שכל כך חיוני בתוכנית הפונה להמונים. בדקות רבות התנהל השידור סביב דיבורים, דיבורים ועוד דיבורים, ואחר כך לקינוח עוד כמה ראשים מדברים. אין רגע של צחוק, אין שנייה של התרגשות, והכל קפוא ונטול חום. קל מאוד לחוש בחסרונו של האלמנט המרגש על רקע העובדה ש"השגריר" היא העתק די ברור ל"המתמחה" של דונלד טראמפ. בתוכנית המקבילה בערוץ 10 רואים הרבה מאוד יצרים, ריגושים, צחוק, מניפולציה, טיפשות, חוכמה, עצב וחדוות עשייה. אם "השגריר" תשכיל לשים את היד על כמה מהחומרים הללו, היא תוכל למצוא את דרכה לליבותיהם של הצופים. בלי זה מדובר בתבשיל די תפל.
משפחת קמיצ'לי: עדיין אין בשורה
הפרק הראשון של הסיטקום הישראלי החדש, "משפחת קמיצ'לי", היה לחלוטין מאכזב, וכמעט חף מהצחקות טבעיות. למרות הפרומואים מעוררי הסקרנות הוכיח הפרק של יום שישי האחרון, שקל מאוד לערוך פרומו מדליק, אבל לא כך כשניגשים אל הדבר האמיתי. 45 דקות של טלוויזיה לא הצליחו לעורר שום התרשמות מיוחדת מהמשחק (לעיתים מתבקש לשאול, למה שחקן עתיר מוניטין כמו איבגי היה צריך לעשות את זה לעצמו). החידודים עברו מעל הראש כסוג של בדיחות לאינטלקט, אך לא לבלוטת הצחוק. הפרק בכללותו נע ללא חוט שידרה עלילתי מדורג, שמתחיל בסוגיה מעוררת עניין ומתקדם לעברו של השיא בסיום הפרק. במילים אחרות, היה קשה להבין מה ההבדל בין תחילת הפרק לסיומו (היה אפשר להחליף את האייטמים בין יגאל שילון ושלום אסייג, ולא היינו מבחינים בהבדל). התסריט היה רחוק מלהבריק, וברור שהכותבים לא באמת מצליחים לספר סיפור כלשהו (היה בכלל סיפור?). בסיכומו של דבר, ההעתק הישראלי ל"משפחת קומאר" הבריטי ניפק פרק ראשון משעמם, וישראל קטורזה הלך לגמרי לאיבוד. צריך להמתין לפרקים הבאים כדי לראות אם העסק מתרומם. בינתיים, אכזבה.
לפנייה לכתב/ת 
ניצני. כל הכבוד
גינזבורג. בושה
צילום: שמואל יערי
השגריר. ראשים מדברים
משפחת קמיצ'לי. בינתיים, אכזבה
מומלצים
