אל תאשימו את הבוגי

ג'קסון: "אמרתי לך, אמרתי לך שאגיש משהו שיאפיל על "OFF The Wall".

יטניקוף: "הגשת את זה כמו בן-זונה".

ג'קסון: "אל תדבר ככה".

יטניקוף: "טוב, הגשת את זה כמו מלאך...".

ג'קסון: "זה יותר טוב. האם תשווק את זה?"

יטניקוף: "כמו בן-זונה".

(וולטר יטניקוף, "מיילל אל הירח", 2003)

ככה החל המסע של "מותחן" אל הירח. האלבום מצליח ביותר בכל הזמנים, שעתיד לשנות את חייו של מייקל ג'קסון לנצח, וכפי שאנחנו כבר יודעים, לא לטובה. האחוזה בנוורלנד, בבל השימפנזה, הניתוחים, הפסלים בדמותו, האימהות השכורות, הפעוט בחלון, הילדים, המשפטים, ההתרסקות, ההתעוותות - כל אלו היו תוצאה של שילוב קטלני בין ילדות מעוותת, רעב מוטרף להצלחה שאינה יודעת שובע וכיבוש ממשי של העולם בידי איש-ילד.

רגע לפני שג'קסון חוזר לעוד משפט מתוקשר בגין התעללות מינית, אל החנויות יוצאת קופסה מושקעת, הכוללת את מיטב להיטיו לצד קטעים נדירים ודמואים אחדים. ג'קסון אינו חושף את פניו על עטיפת הקופסה החדשה. צעד נועז למדי לאותו גבר שחור-נאה שהחליט לפני שני עשורים לתת למנתחים פלסטיים להפכו לדמוי פסל. והקופסה הזו – על כל ההשקעה שהוענקה לה – בעיקר מספרת את אחד הסיפורים הכי עצובים בתולדות הבידור האמריקני. 

מייקל ג`קסון (צילום מאיר פרטוש )

מבקרים תפסו לעתים את ג'קסון בצורה שגויה. ג'קסון תמיד העדיף להיות ג'ודי גארלנד מאשר מיק ג'אגר; יותר פרד אסטר מאשר סמוקי רובינסון. השורשים שלו טמונים יותר בהוליווד ובמיוזיקלס מאשר ברוק'נרול. ועם זאת, החשיבות של ג'קסון למוזיקת הפופ היא אדירה, לטוב ולרע. לא צריך להיות איינשטיין כדי להבין שפופ התבסס מלכתחילה על ויזאוליה לא פחות מאשר על המוזיקה, וג'קסון, בעזרת הכשרון הפנומנלי שלו לריקוד ושירה, שינה בשנות ה-80 לנצח את תעשיית המוזיקה למבוססת וידאו, כאשר המוזיקה עברה לרקע.

בדרך הוא גם עתיד לפתוח את ה-MTV, שעד אז נקט קו גזעני של רוק לבן טהור, בפני אמנים שחורים וראפרים. הוא גם יהיה האמן השחור הראשון שיתנוסס על השער של המגזין "רולינג סטון", שהמו"ל שלו לא האמין עד אז שאמן שחור יכול למכור עיתונים. כל אלו הם תוצאה של אותו קמפיין שיווק חסר פשרות, שכלל איומים, הפחדות, שוחד, התערבות מאפיונרית, וגם די הרבה מוזיקה טובה. אבל לפני כן, בואו נחזור לקופסה.

בלדות מרטיטות

הקופסה כוללת חמישה דיסקים המוצגים בסדר כרונולוגי: הראשון, מעולה, מוקדש לכמה מן הקטעים הטובים של הג'קסונים ושל מייקל הילד בתקופת "מוטאון", וכולל להיטי ענק מצוינים כמו "ABC”, לצד בלדות מרטיטות כמו "Ben", המפליאות בבגרות הרגשית שבהן. החצי השני של הדיסק מוקדש למוזיקה של "הקוסם מארץ עוץ", בו שיחק ג'קסון, וכמובן ל"Off The Wall" המופתי, אלבום הסולו שלו מ-79' הרוויי רגעי דיסקו ופאנקי בלתי נשכחים.

הדיסק השני מוקדש ל"מותחן", לשיתופי פעולה שונים, כמו "State Of Shock" עם מיק ג'אגר, וכולל גם דמו ל"ווי אר דה וורלד". הדיסק השלישי מוקדש למיטב של האלבומים "רע" ו"מסוכן". הרביעי ל"בלתי מנוצח" מ-2001 ושאריות מסביב. החמישי הוא DVD הכולל הופעה חיה שנערכה בבוקרשט במסע ההופעות של "מסוכן", איתו הגיע ג'קסון, גם לישראל.

בהאזנה לקופסה קל מאוד להרגיש שאת הקריירה של ג'קסון אפשר לחלק לשניים: לפני ואחרי "מותחן". ג'קסון של לפני "מותחן" הוא אמן מרתק. החל בילד הפלא של מוטאון, דרך העבודה עם קני גמבל וליאון האף לאחר החתימה ב"אפיק", וכלה בשיתוף הפעולה עם קווינסי ג'ונס. הוא עושה כברת דרך בה הוא הופך לזמר, רקדן וכותב שירים מרשים מאוד. בעוד עם האחים שלו הוא הפגין יכולות ווקאליות נפלאות הן בקטעי ריתם אנד בלוז והן בבלדות, בעבודה עם קווינסי הוא הופך לאמן מושלם. "Don’t Stop Til You Get Enough" מציע בשלות מינית, שבאופן פארדוקסלי מעולם לא היתה לג'קסון בחייו. "Rock With You" הוא פשוט שיר מופלא, והלוואי שג'קסון היה מרבה לבצע שירים ברמה הזו. 

גם "מותחן" עשוי למופת, גם אם הוא הראה סימנים מדאיגים של ילדותיות. הליינים של קווינסי ב"בילי ג'ין" הם זהב טהור, וג'קסון שר פה כמו ענק שיצדיק את התארים שיוענקו לו בהמשך. "ביט איט" מציג את מייקל עם הרבה בשר ועוצמה; "Wanna Be Starin Something" כולל עיבוד ריתם סקשן גאוני, ו"The Girl Is Mine", שיתוף הפעולה עם פול מקרטני, עם קצת יותר חספוס היה יכול להיות קלאסיקה נוסח "מוטאון".

הטריפה את דעתו

אלא בעוד שג'קסון רושם שיאים אמנותיים, ההצלחה של "מותחן" הטריפה את דעתו. היא היתה גדולה על כל אדם, אז איך לא לאיש-ילד זה. הוא התחיל להתנהג מוזר. בעוד ב"Off The Wall", אחרי שקיבל רק גראמי אחד, הוא דרש מסי.בי.אס שתלחץ על הנהלת הגראמי להעניק לו יותר פרסים, לאחר "מותחן", הוא רצה לבקש מהנהלת הגראמי שלא יעניקו פרס לקווינסי ג'ונס. "הוא זכה בהרבה פרסי גראמי. יש לו מספיק", אמר ג'קסון, "עוד יחשבו שהוא עשה הכל, והוא לא עשה כלום". בטקס, עם זאת, הם נראו מאושרים יחדיו.

בעוד ג'קסון היה ילדותי עד כאב בהתנהגות היומיומית שלו, קרייריסטית הוא היה אובססיבי להצלחה יותר מכל איש אחר. לא ניתן היה לנהל איתו שיחה שלא קשורה לקריירה. הוא היה מתקשר מדי יום כדי לשאול כמה "מותחן" מכר, והיו תקופות שהוא מכר יותר ממיליון בשבוע. ג'קסון מעולם לא הבין שגם לגודל יש את המגבלות שלו. הוא היה בטוח שהאלבומים שלו רק ימכרו יותר ויותר.

מי שנתן לו את האשליה הזו היה פול דיסיפיו, פרומוטר עצמאי רב-עוצמה שהיה אחראי על יחסי הציבור של "מותחן" ויהפוך בהמשך למנהלו. דיסיפיו עמד בשנות ה-80 בראש רשת יחצנים עצמאית שהוכיחה יעילות מדהימה בדחיפת שירים לרשתות השידור. הם טענו שהם אנשי פרומו מדהימים ומכירים את צרכי הרדיו, אבל למעשה – בעודם קשורים בעקיפין למאפיה - הם נהגו לפמפם שדרנים ועורכי פלייליסט בקוקאין, כסף, נשים, וטובות הנאה נוספות, בתמורה להשמעת שירים. לאחר שחברות התקליטים הבינו כי אי אפשר לנצח אותם, הם החליטו לשכור אותם, או שנתנו כסף לאמנים לעשות זאת.

דיספיו, שעמד בראש הפרומו של "אפיק" של CBS, קיבל מיליונים בעבור שירותיו. בעבודה על "מותחן" הוא הוכיח יעילות מדהימה כאשר דאג למקם במקביל את "בילי ג'ין" ו"ביט איט" בחמשת הגדולים. ג'קסון, אז בן 24, כה התרשם ממנו עד שהחליט למנותו למנהלו האישי. הדוד טוקי הוא כינה אותו. "האלבומים רק ימכרו יותר ויותר", הבטיח ג'קסון לכולם. כאשר "מותחן" צנח למקום השני לאחר טריליון שבועות בראש המצעד, מייקל נתקף פאניקה: "פמפם עוד", הוא נהג להתחנן בפני יטניקוף". "אני מפמפם כל הזמן", ענה לו המוגול. אלא שכדרך הטבע, אחרי חודשים, מכירות האלבום נרגעו.

למרות 25 מיליון תקליטים, שהפכו, אגב, את CBS לחברה המובילה בעולם, ג'קסון לא היה מאושר. הוא כעס על אמו שאילצה אותו לצאת למסע הופעות עם האחים המרוששים שלו. בכלל, הוא נטר כל הזמן טינה למשפחתו. "הם נהגו לרדת עלי כל הזמן, על זה שיש לי אף גדול ושאני מכוער", הוא הסביר. במהרה הוא יהפוך לשילוב של מארי פופינס ודרקולה. "מנתחים יכולים לעשות פלאים בימים אלה", הוא אמר ליטניקוף, שהתחנן בפניו להפסיק. אלא שמייקל היה נחוש להפוך את פניו לפסל.

לאחר שהרגיש שנהג ברשעות כלפי האחים שלו, הוא החליט לכנות את אלבומו הבא, "רע" (BAD). והמוזיקה שלו, בהתאם, נהייתה רעה. מנותקת, סטרילית, פומפוזית ומיותרת. פה ושם היו רגעים יפים, אבל מערכת המושגים שלו הפכה פשטנית להפליא, והתפיסה שלו את החיים נהייתה מעוותת ופסיכוטית. מייקל החל להקיף את עצמו בילדים ושימפנזים, חנך את האחוזה שלו, וונדרלנד, ורכש את הקטלוג של הביטלס במחיר עצום בעודו מתעלם מכל העצות שניתנו לו (אגב הוא צדק - הקטלוג שווה היום הרבה יותר). עולמם של הילדים העסיק אותו באובססיביות והשירים שלו היו כבר חפים מבשר אמיתי. הוא לא המציא יותר דבר, אלא הלך בעקבות טרנדים אופייניים. גם קוויסני, ריילי וכל מי שעבד איתו לא יכול היה להושיע. הסיפור שלו הפך לסאגה עצובה באמת.

אף-על-פי-כן, מה שנרצה לזכור מג'קסון זה את הדברים הטובים: את הליכת ירח שהיממה את העולם בטקס 25 השנה של 'מוטאון', את הסטייל של בילי ג'ין, את הגבר הנאה בן ה-21 ששר "Rock With You", את העובדה שהקליפ של "ביט איט" היה יותר מהפנט מ"סיפור הפרברים". מה נותר עוד להוסיף? אל תאשימו את הבוגי.