שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השמחות הגדולות: אהבה וכתיבת שירה
    בגיל 81 שימבורסקה היא מזיגה נדירה של תום ותיחכום, של מודעות היסטורית קודרת, ובצידה אהבת חיים. מירי פז פגשה אותה בקראקוב ושמעה ממנה על פרס נובל ואהבת שיגרת היומיום, על פוליטיקה ופוליטיקאים, על יהודים, פולנים וחשבון נפש, על השירה כמעשה נקם ועל ההתרגשות לקראת ביקורה בישראל באמצע החודש

    ערפל כבד עוטף את קראקוב. מבעד לשמשות המונית המסיעה אותי משדה התעופה נראים הבניינים וחלקות היער בעיבורה של העיר כצומחים מתוך ענן. העלטה אינה עושה רושם על הנהג, הנוסע במהירות ומאט רק פעם אחת, מול שורת שיכונים של רבי קומות וכניסות. "כאן גרה ויסלבה שלנו", הוא מצביע על אחד הבניינים ומראה בגאווה דף נייר לבן ועליו חתימתה, "אני לא מבין גדול בשירה", מעיד על עצמו הנהג, "אבל את ויסלבה אני קורא בלב".

     

    כעבור יומיים אני עולה לקומה הרביעית בבניין האפרורי, שעליו הצביע הנהג. ויסלבה שימבורסקה פותחת לי את הדלת בנזיפה על מלבושי הקל ומציעה לי "בגד חורף ראוי", שלא אקפא. "אין דבר, תחזירי לי בישראל", היא אומרת, "ובינתיים, איזה ויסקי?" היא שואלת בעליצות של נערה. אני מסתפקת בתה, היא לוגמת ויסקי. "זן משובח", היא אומרת בקריצה שובבה.

     

    אשה יפה שימבורסקה, בת 81, מודעת לנשיותה. לובשת אפודה סגולה, המדגישה את עטרת השיער הלבן והעיניים החומות הבורקות. לצווארה מחרוזת תואמת.

    היא צוחקת צחוק רועם וחם כשאני מספרת לה על הנהג ה'קורא אותה בלב'. כן, היא יודעת שאנשים שאינם חובבי שירה מתחברים לשירתה, "אבל בכנות, אני לא מבינה למה. אני עדיין מתאמצת ששורת שיר שלי תהיה בהירה כמו קרן אור בציור של ורמיר. כשנדמה לי שאני מדייקת בכתיבה, זה משמח אותי. אבל אפשר שהשמחה אינה מוצדקת, כי אם לא דייקתי, הרי זו שמחה שבחטא, ועדיין אני נהנית", היא אומרת בעוד פרץ צחוק.

     

    יש משהו כובש בקונדסות שלה, מעורר רצון לחבק. כמו שירתה היא מזיגה נדירה של תום ותיחכום. עושר הרבדים וההשכלה בתחומי אמנויות רבים מתנסחים אצלה במילים פשוטות לכאורה, שזורות בהומור דק. יש בה ובשירתה אותה מודעות היסטורית קודרת, ובצידה שמחת חיים, אמונה ביפי היצירה האנושית, הטבע, האהבה, הרגע החולף. פרס נובל, שהוענק לה ב-1996, לא יכול היה למצוא כלה ראויה ממנה. באמצע החודש יוכלו אוהבי השירה בישראל לפגוש בה פנים אל פנים. אחרי הזמנות רבות שדחתה, נעתרה להזמנת ידידתה, הסופרת מרים עקביא, לבקר בישראל במסגרת אירועי 700 שנה ליהדות קראקוב.

     

    היא נרגשת לקראת ביקורה בישראל, אך גם אינה מסתירה את חששותיה מפניו. "אני חוששת מפגישות עם פוליטיקאים. אין לי כל הבנה בפוליטיקה", אומרת המשוררת שכתבה את השורות "תרצה או לא תרצה, לגֶנים שלך עבר פוליטי / ...לכל דבריך הדהוד, / לכל שתיקותיך השתמעות / פוליטיים. / ...גם שירים לא פוליטיים הם פוליטיים" ('ילדי התקופה', בתרגום רפי וייכרט, גוונים, 1996).

     

    כל מבוקשה הוא לפגוש כמה ידידים יקרים לליבה, ובמיוחד הנריק פירסט, חבר ותיק מקראקוב, שקשר המיכתבים שלה איתו ניתק בשנים האחרונות. היא סירבה בתוקף לקבל תואר דוקטור כבוד, שהוצע לה על ידי כמה אוניברסיטאות ישראליות. "אני אדם 'קאמרי' שמסתפק במועט בכל תחום", היא אומרת, "קהל של יותר משמונה אנשים הוא בשבילי המון רב, והמון מפחיד אותי. אני רגילה לשיגרה ביתית, קצת שירה, לא משהו".

     

    כתיבת שירה היא תמיד שמחה?

     

    "היא אחת השמחות הגדולות. אני יודעת שיש בזה מן הגיחוך, אבל זה הגיחוך החביב עלי. חיפוש המלה הנכונה והצבתה בסדר מסוים הם מישחק מהנה מאוד. אולי זה יישמע ברוטאלי, אבל זה סוד שמשוררים יודעים: ככל שהשיר קודר יותר, מישחק חיפוש המלה המדויקת מרתק ומשמח יותר".

     

    מתי התחלת לכתוב?

     

    "בגיל שמונה, ואפילו השתכרתי מזה. אבא נהג לתת לי חמישים גרושי על כל שיר שכתבתי, לרוב שירי שטות מבדחים על איזו דודה או על חברה מצחיקה".

     

    ***

     

    "היא היתה כתבת פעילה מאוד בעיתון בית הספר ותרמה לו כתבות וסיפורים קצרים", מוסיף מיכל רוסינק, המזכיר שלה, הנוכח בחלק הזה של השיחה. לא מכבר, הוא מוסיף, התגלו בארכיון בית הספר כמה עיתונים מאותם ימים. באחד הגיליונות ביטאו התלמידים-העיתונאים את רשמיהם זה מזה. אחת מחברותיה של שימבורסקה כתבה עליה: "היא תהיה עיתונאית דגולה, או תקבל פרס נובל לספרות". "את רואה, פרס נובל סודר לי מראש", היא צוחקת, "ובכל זאת כשהגיע, הוא תפס אותי בלתי מוכנה. לא אכחיש שכבר ניבאו לי אותו בעבר, כי תמיד יש אנשים שחושבים שהם נביאים. הראשון שצילצל להודיע לי היה אדם מיכניק (עורך העיתון 'גזטה ויבורצ'ה' וממנהיגי תנועת 'סולידריות' בעבר). הוא נשמע כל כך שיכור, שאמרתי לו שיילך לישון. כעבור כשעה צילצל צ'סלב מילוש ואמר בתרועת צחוק: 'ויסלבה, עכשיו תור', והתחיל לצייד אותי בעצות לשטוקהולם. לצ'סלב יש אומנם חוש הומור, אבל איכשהו התחלתי להתרגל לרעיון. ואז התחילה הארטילריה הגדולה".

     

    ואת נמלטת מפניה למקום המסתור שלך בזאקופנה, כפי שנמלטת לפני שנה מחגיגות יום ההולדת השמונים שלך.

     

    "אני 'נמלטת' לשם לעיתים קרובות, כי לחברים שלי יש שם בית ואנחנו אוהבים להיות ביחד. אבל אני רוצה להבטיח לך, שהתנהגותי בשטוקהולם היתה ללא דופי. עמדתי בגבורה בכל המשימות, לא התחמקתי מהטקסים ולא מארוחת הערב המלכותית, אבל איכשהו הכל היה משמח מדי ומתיש מדי. הרשיתי לעצמי יום מנוחה, שכבתי יום שלם באפס מעשה בדירה היפה שבה שיכנו אותי, הבטתי בתיקרה וחשבתי כמה טוב לי שאיני צריכה לבוא בקהל גדול. 'בורכתי' בקוצר ראייה ואני לא מרכיבה משקפיים כדי לא לדעת כמה אנשים מביטים בי.

     

    "למרות זאת, עשיתי מאמץ מיוחד ויצאתי למיפגש מרגש עם הגולה הפולנית הגדולה בשוודיה, המונה גם יהודים שגורשו או נאלצו לעזוב את פולין. אני אסירת תודה על פרס נובל, שבכספיו יכולתי להרשות לעצמי לעבור מדירה בקומה רביעית ללא מעלית לבניין עם מעלית. למזלי לא חסר לי דבר מבחינה חומרית, ואני צריכה לברך על מזלי הטוב בעולם הזה, שרבים בו סובלים מרעב".

     

    ויסלבה שימבורסקה נולדה במערב פולין. בילדותה עקרה עם משפחתה לקראקוב, שבה היא מתגוררת עד היום. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היא היתה נערה. אביה מת לפני המלחמה, "למזלו", היא מדגישה, "כיוון שנמנה עם האינטליגנציה, אין ספק שהנאצים היו מחסלים אותו תחילה. אמא, אחותי ואני שרדנו. הבנתי מה קורה וראיתי את הזוועות, ובכל זאת חייתי גם חיי נערה רגילה, עם אהבות וחגיגות ימי הולדת. ביצעתי מדי פעם כמה שליחויות צנועות בשירות המחתרת האנטי- נאצית. כתבתי סיפורים, אבל כשקראתי אותם אחרי שנים, גנזתי אותם מבושה".

     

    קובץ שיריה הראשון 'אני מחפשת מילים' פורסם ב-1945. אחרי המלחמה למדה סוציולוגיה וספרות פולנית באוניברסיטה היגלונית בקראקוב, פירסמה תרגומים לשירה צרפתית ועבדה כעורכת וכמבקרת תרבות בעיתון בקראקוב. קובץ המסות הקצרות שלה, 'קריאת רשות', שרובן התפרסם בעיתונות, יראה אור בקרוב בעברית בהוצאות קשב לשירה וחרגול, בתרגומו של רפי וייכרט, שאוהבי השירה בארץ חבים לו תודה על התוודעותם לשימבורסקה. וייכרט תירגם בכישרון רב גם את ארבעת קובצי השירה שלה בעברית: 'אטלנטיס' (עכשיו, 1993), 'סוף ההתחלה' (גוונים, 1996), 'שלהי המאה' (קשב לשירה, 1998) ו'בשבח החלומות', מיבחר מקיף של שיריה, שרואה אור ממש בימים אלה. וייכרט מודה, שההיכרות האינטימית עם עולמה השירי של שימבורסקה השפיעה על שירתו שלו.

     

    שירה, אומרת ויסלבה שימבורסקה, היא עדיין עניין מסתורי בשבילה. "מה זאת, בעצם, שירה... אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה כבמעקה גואל", היא כותבת בשיר 'אחדים אוהבים שירה'.

     

    מדוע שירה היא גם 'נקם' כפי שאת כותבת בשורות "שימחת הכתיבה. / יכולת ההנצחה. / ניקמת היד בת-התמותה"?

     

    "כתיבת שירה היא מעשה נקם על שהכל בן חלוף, ורק הרוע אינו בן חלוף. כאשר המלחמה נגמרה, אמרנו: 'לא יהיו יותר מלחמות', ועכשיו יש מלחמות בכל מקום בעולם. אחרי השמדת העם היהודי על אדמתנו, האמנו שרצח עם לא יישנה. העם הפולני צריך לעשות את חשבון הנפש על יחסו ליהודים. היהודים הרי חיו בתוכנו וגורלם מכביד, לפחות חייב להכביד, על מצפונו של כל אדם הגון. הייתי רוצה שיהיו יותר שמות פולניים בשדרת חסידי אומות העולם, אך אנשים לא נולדו להיות גיבורים. הטרגדיה של בני דורי היא, שככלות כל הרוע, שרבים מאיתנו חוו ורבים היו עדים לו, אף לא תקווה אחת שלנו התגשמה".

     

    את השרירותיות של הרוע, של החיים והמוות, מנציחה שימבורסקה בכמה מהמצמררים בשיריה. "ניצלת כי היית ראשון. / ניצלת כי היית אחרון... כי לשמאל. כי לימין. / כי ירד גשם. כי נפל צל" ('כל מיקרה'). ביודעה שאין יום שבו המתים "אינם מאבדים מנצחם" ('רהביליטציה'), שימבורסקה נותנת שמות לנוסעים אל מותם "בטרנספורט צרחות", "בקרונות חתומים": "השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון, / השם יצחק מזמר בשיגעון, / השם שרה למים משווע / למען השם אהרן, שבצמא גווע" ('עדיין').

     

    לשירה יש השפעה, לדעתך?

     

    "השירה עוד לא הצילה חיים של אדם אחד. היא עשויה לשנות עמדה אצל אדם, כשהיא נוגעת באיזו רגישות שממילא קיימת בו, אך לא להשפיע על המונים. הדת – בהיבטיה הפנאטיים והשליליים ביותר, למרבה הצער – משפיעה על אנשים. באיסלאם, כמו בנצרות, מורים על אהבת הזולת, אבל הפונדמנטליזם הנוצרי והמוסלמי מתעלמים מכל צו של אהבת האדם וכבוד האדם. יש איסלאם פתוח כמו שיש קתוליות פתוחה. הכפילות הזאת מתקיימת בכל, ואלה תמיד הפנאטים, לא מנהיגי דת פתוחים ונאורים, שההמונים נוהים אחריהם".

     

    ***

     

    יש לך שיגרת כתיבה קבועה?

     

    "נחוצה לי התפנות נפשית כדי לכתוב. כשאני טרודה במשהו, אינני יכולה לכתוב. אני כותבת בבית, ואז אסור שהטלפון יצלצל. טוב לי בשיגרת היומיום הביתית שלי. גברת סטשה היקרה באה פעמיים בחודש כדי לעזור לי בנקיון הבית. אבל אני מקפידה ללכת לשוק בעצמי, לקנות כמה גזרים ולבשל משהו לצהריים. לגרור גזר זו בשבילי מנוחה אידיאלית. אני גם מכבסת ומגהצת בעצמי. אסור להיות עסוקה רק בכתיבה, וגם לא בניירת. נחוץ לי המגע הזה עם מטלות פשוטות יומיומיות כדי לכתוב. יש בהן נחמות קטנות. הדברים היומיומיים הם שמעשירים אותי".

     

    הקורא בשירתך יחשוב שרילקה, תומאס מאן, שירה צרפתית ואמנות הולנדית הם המעשירים את שירתך.

     

    "כמובן, ושכחת את התנ"ך, יצירה שיש בה כל העושר והמורכבות האנושיים. כל אלה הם צורך קיומי בשבילי, לא לשם השירה בלבד. כשאני חולה, למשל, אני קוראת את 'מועדון הפיקוויקים' של דיקנס. וכשאני קצת מתאוששת, אני קוראת בפעם המי-יודע-כמה את 'יוסף ואחיו' של תומאס מאן. אני משתדלת להתעמק בתחומי ידע, ובמיוחד באנתרופולוגיה, מנסה להכיר כמה שיותר תרבויות. הייתי רוצה להכיר את הספרות שלכם ואת תרבות המזרח כולה. קשה לומר שאני מצליחה להגשים את השאפתנות הזאת. יש לי נחת במעט שאני לומדת וקולטת".

     

    איזה עוד שמחות יש לך?

     

    "אהבה היתה פעם שמחה, אבל האיש שאהבתי איננו עוד. הוא היה סופר מוכשר מאוד, האיש שלי (קורנל פיליפוביץ', סופר ותסריטאי שהלך לעולמו ב-1990, מ.פ.). הוא התגורר במרחק כמה צעדים מהדירה שלי. עשרים ושלוש שנים היינו יחד. ידעתי שאסור לי להטריד אותו בשעות ואפילו בימים שבהם כתב ללא הפסקה, וגם הוא חש היטב מתי איני פנויה בשבילו. הראינו זה לזו מה אנחנו כותבים, אבל בלי ביקורת, למעט הערה על פסיק חסר או מיותר. הוא היה מוקסם מהתרבות היהודית. טוענים שהפולנים אינם כותבים על יהודים, והוא כתב. אני מתעתדת להוציא מיבחר סיפורים שלו שגיבוריהם יהודים.

     

    "למען האמת, היו לי שלוש אהבות גדולות בחיי, אבל לא אספר לך הכל, כדי שעוד אפתיע אותך במה שאכתוב. חשוב לי קשר עם אנשים אהובים. חברות של אמת היא שמחת-אמת. יש לי חוג חברות שאני נפגשת איתן בקביעות, ב'שבת של מכשפות'. כיוון שרובנו הגענו לגיל נכבד, קבענו שאין מדברים על מחלות. מי שמדברת על מחלה משלמת קנס של חמישה זלוטי. החוק הזה הופר רק פעם אחת, כשאחת 'המכשפות' שילמה קנס מראש וכולנו האזנו בכובד ראש לבעיות הבריאות שלה. אין מתנה גדולה מלהעניק ולקבל עידוד וחמלה וחום, ולחלוק זה עם זה את מה שבנפשך".

     

    • מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים