שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צעירים מתאבדים: כך נזהה סימנים מקדימים
    בממוצע נרשמים בישראל 15 מקרי התאבדות של בני 15-24 בשנה, מרביתם לא בגיל העשרה • רק כשליש מהמתאבדים מוכרים בדיעבד כחולי-נפש • מחנכים ואנשי מקצוע העוסקים במניעת התאבדויות בני-נוער מפרטים כמה שיטות יעילות למניעת הטרגדיה • הכי חשוב – תשומת-לב ואמפתיה
    סמיכות המקרים המזעזעת, אומרים המומחים, אינה מקרית. גם לא הדמיון שביניהם. נערה בת 13 קפצה אל מותה לפני כעשרה ימים, אחרי ויכוח עם אמה. האם מצאה אצל בתה סיגריות, כעסה עליה, ולא העלתה על דעתה שרגעים ספורים לאחר-מכן תעלה הילדה לקומה השביעית בבניין המגורים של המשפחה כשבלבה משאלה נוראה אחת – משאלת מוות.

     

    הנערה נפגעה אנושות, בסוף-השבוע האחרון נפטרה ואתמול הובאה לקבורה בירושלים. פחות משבוע אחריה בחרה בת 14 לקפוץ מהקומה ה-20 בבניין הנמצא בבנייה במרכז הארץ. היא עשתה זאת לנגד עיניו המתקשות להאמין של חברה בן ה-17. גם הוא, למרות הדיבור האובססיבי של חברתו על התאבדות בעת האחרונה, לא שיער בוודאי שמעשה הייאוש הזה באמת עומד לקרות. הוא נישק אותה, קיווה ש"תשתפן", שתוותר לעצמה. אבל היא קפצה, ומתה.

     

    איש לא יכול לדעת, גם לא הקרובים ביותר, מה עובר בראשו של אדם שעומד להתאבד רגע לפני שהוא עושה את המעשה. על מה הוא חושב, על מי, האם הוא מרגיש משוחרר או חרד, האם הוא עצוב או אולי, באופן פרדוקסלי-משהו, דווקא שמח שהנה, זה הולך להיגמר.

     

    את סימני האזהרה ואיתותי המצוקה שמשדרים המתאבדים הפוטנציאליים, לעומת זאת, אפשר לראות. גם בעין בלתי-מקצועית בעליל, גם בעין אנושית, אמפתית, פשוטה. התאבדות, מסבירים המומחים בתחום עמם שוחחנו, אינה אקט ספונטני חד-פעמי, אלא תוצאה של תהליך פסיכולוגי-חברתי מתמשך. ברוב המקרים, הם אומרים, ישנם מספיק סימני התראה של המתאבד הפוטנציאלי לסביבתו. מספיק כך שניתן יהיה לטפל בהם ואפילו למנוע את ההתאבדות.

     

    מסבירה ד"ר חוה אנקור מהמרכז לפיתוח משאבי התמודדות של המכללה האקדמית תל-חי: "בני-הנוער מתאבדים כי הם מרגישים שהגיעו מים עד נפש. כי מבחינתם, אין מוצא. הם נכנסים למצב של חוסר-אונים, חוסר-שליטה, פסימיות, הם חשים שהם בחסימה. הרבה מזה אופייני לגיל וגם לאישיות בעלת מורכבות מסויימת. גיל ההתבגרות מאופיין בתנודות קיצוניות במצבי הרוח, ב"תקלות" עם הורים ומורים, בלחצים בלימודים ובתחומים אחרים, בהתלבטויות. למעשה, בגיל הזה, כל דבר עלול להפוך למשבר וכשיש פתאום טריגר שנפל על יום לא-מוצלח, עם כישלון במבחן או כשהחברה "גמרה איתי", הנער עלול לחוש שהוא הגיע לסוף הדרך ולחפש את הפתרון בהתאבדות.

     

    "יש אומנם סוגי אישיות של אנשים, בהם צעירים, שלוקחים דברים בצורה קשה יותר מהרגיל אבל עקרונית אנחנו מאמינים שאפשר לעבוד גם עם אישיות שנוטה לייאוש".

     

    פיתוח התנהגות מסתגלת

     

    ד"ר אנקור היא חלק מצוות של אנשי מקצוע המעבירים סדנאות למפקחים, מנהלי בתי-ספר, יועצים, צוותי טיפול ורווחה לסיוע בהתמודדות עם התאבדות. בסדנאות מציעים המומחים למבוגרים הבאים במגע יומיומי עם בני-נוער רכישת כלים לזיהוי תלמידים המראים סימני מצוקה ודרכים להוצאתם ממצב של חוסר-אונים וחוסר תקווה, לפיתוח התנהגות יותר מסתגלת. בנוסף, מסייעים המומחים לבאי הסדנאות בגיבוש דרכים לפיתוח כישורי התמודדות עם מצבים מעיקים שאותם יעבירו, לאחר-מכן, לתלמידיהם.

     

    "סימני האזהרה רבים ומי שמגלה לפחות את חלקם, ראוי להתייחסות כמישהו שנמצא בסיכון גבוה לביצוע התאבדות", אומרת ד"ר אנקור. "הסימנים הם: כשאדם מביע תחושות של היותו לטירחה על חבריו, כשהוא הולך לאיטו, יושב בדלדול איברים, מדבר לאט או בקשיים, נוטה לבכות לעיתים תכופות, נראה עצוב או דכאוני, מדבר בחופשיות, באהדה ובחוסר פחד על מוות, מתייחס בעקיפין לכוונת התאבדות, מפזר אמירות המבטאות ערך עצמי נמוך ותחושות אשם, כשהוא מבודד חברתית, מגלה שינויים בהרגליו הישנים בכיוון של ירידה בתיפקוד, למשל ירידה בתיאבון, שינה מרובה, אי-הקפדה על הופעה חיצונית, הזנחת התחביבים, כשהתנהגותו מבטאת שינוי לרעה ביחס לבני המשפחה ולחברים, כשהוא 'מחלק' את רכושו כמתנות לאחרים ומבטא משיכה למוות תוך הסתכלות פסימית קשה על החיים ותחושת חוסר-מוצא".

     

    הורים, כמו גם חברים, מדגישה ד"ר אנקור, אינם צריכים להתמודד לבד במערכה מול הפחד מהתאבדות הנער או הנערה. "אנחנו כל הזמן מנסים להבהיר לבני הנוער שאם חבר או חברה סיפרו להם על כוונתם להתאבד ואמרו שהם מספרים רק לאותו חבר, הם חייבים ללכת עם זה הלאה ולפנות לייעוץ. לא מדובר בהלשנה, אלא בהצלת חיים. גם ההורים צריכים להתגבר על חשש מסטיגמה, אם הוא קיים, ולפנות ליועץ, לפסיכולוג או לעובד סוציאלי שהם מכירים ויכול לעזור. הדברים יישארו חסויים ועדיין, הילד שבצרה יקבל עזרה. המחשבה שצריכה להנחות את מי שנמצאים בקרבתם של מתאבדים פוטנציאליים היא שאם נכנעים לפחד, עלולים לאבד את הילד".

     

    15 מקרים בשנה

     

    מנכ"ל ער"ן דוד קורן מספר כי כחמישה אחוזים מכלל הפונים הצעירים לאגודה, בטלפון או באמצעות האינטרנט, מספרים כי שקלו או כי הם חושבים על התאבדות. להערכתו, מדובר בכמה עשרות פונים כאלה מדי חודש. כמה מהם
    אומנם מנסים להתאבד, כמה מצליחים למרבה הצער – לא ברור. את המספרים, אם הם אומנם מרוכזים, מעדיפות הרשויות לא לפרסם. רשמית, כיוון שהפירסום עלול ליצור תופעה של "הדבקה חברתית". בממוצע, מדובר על כ-15 מקרי התאבדות של בני 15-24 מדי שנה. מרביתם, אגב, לא בגיל העשרה.

     

    עם זאת, מדגישה יוכי סימן-טוב, מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ בשירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך, כי נושא התאבדויות בני-הנוער נמצא על סדר היום השנתי של השירות. בימים הקרובים, אומרת סימן-טוב, ובלי קשר לשני המקרים המזעזעים שאירעו בשבועיים החולפים, מנהלי בתי-הספר בכל הארץ יקבלו חוזר-מנכ"ל מפורט ומקיף באשר לתופעה. המטרה, היא אומרת, היא להפוך את המורים לערניים ורגישים יותר, להיות "נוכחים", משמעותיים בחיי המתבגרים, תלמידיהם.

     

    סימן-טוב: "מבחינתי, גם מקרה אחד הוא יותר מדי. בשנים האחרונות דווקא נרשמה ירידה במספר מקרי ההתאבדות של בני-נוער בארץ ובעולם, ובסך-הכל המספר די קבוע. הגיל המסוכן הוא השנים שבין גיל 15 ל-24, כאשר נגישות לנשק מעלה את הסיכון ב-80 אחוזים. התאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית ואנחנו מנסים להדגיש באוזני הנערים והנערות שרוב האנשים שניצלו מהתאבדות הודו בסופו של דבר למציליהם. כלומר, אפשר לצאת מזה, אפשר לפתור גם מצבים שנדמה שאין מהם מוצא. המורים, בלי קשר לזמן שיש או אין להם, צריכים ויכולים להיות רגישים, לשים-לב לילד שחייב תמיד להצליח במאה אחוזים, או לילד שפתאום נעדר הרבה מבית-הספר, למי שמורגשת אצלם ירידה בלתי-מוסברת בהישגים בלימודים. הם המבוגרים שפוגשים את הנערים והנערות מדי יום, ולכן, ישנה בעיניי חשיבות לחידוד הרגישות שלהם".

     

    גם להורים, מדגישה סימן-טוב, תפקיד משמעותי במעקב אחרי הילדים ובהפניית תשומת הלב של הגורמים המקצועיים בבית-הספר לחששות ולחשדות, אם אלה עולים. ועדיין, "מי שיודע הכי טוב מה שמתרחש אצל המתבגרים, הם החברים, כי בשלב ההתפתחותי הזה הנערים והנערות קצת מתרחקים מהמבוגרים, וזה טבעי לגמרי", מדגישה סימן-טוב, "לכן צריך להתייחס למושג בגידה בהקשר הזה כאל מושג מעוות, ולראות בהתייעצות הצלת חיים. פשוט כך".

     

    "אפשר להתייעץ עם היועץ בבית-הספר או עם פסיכולוג גם כשלא ברור אם מדובר במצוקה ממשית או באומללות חולפת", מאמינה סימן-טוב, "לא חייבים אפילו לקחת אליו את המתבגר, אלא לגשת לבד, לספר, להתייעץ. אני מודעת לכך שהורים חשים שהם מהלכים בין הטיפות: בין החשש להיות מואשמים בחטטנות-יתר לבין דאגה כנה ואמיתית לשלום הילדים. אני חושבת שמותר להיות חרדים לילדים. ואם יש לך דאגה תשתפי אחרים. עדיף לספוג את הכעס מאשר, חלילה, את אובדן החיים".

     

    לדבריה, רק כשליש מהמתאבדים הם מי שמוכרים, או מתבררים בדיעבד, כחולי-נפש. אותם קשה יותר להציל. בקרב מרבית בני-הנוער, גורסת סימן-טוב, מדובר במצוקה זמנית, בת-חלוף, ולפיכך את רובם ניתן להציל. "השאיפה שלנו היא שמקרים כאלה כלל לא יקרו", אומרת סימן-טוב, "ולכן אף-פעם אין תחושה שאנחנו עושים מספיק. אבל אנחנו עושים כמיטב יכולתנו ונעשה יותר".

     

    עניין של פרופורציות

     

    דוד קורן משוכנע שהתערבות אנשי ער"ן, בחלק ניכר מהפניות המגיעות לאגודה, עושה את ההבדל בין חיים למוות. "ההתערבות שלנו היא בניסיון לתת פרופורציות ולכן הפנייה היא קריטית, שהרי בגיל הזה הנטייה היא לראות הכל בשחור ולבן. כשהפנייה נעשית בנקודת המשבר, יש סיכוי גדול מאוד להצלחה. האנשים שלנו עוזרים לפונים הצעירים לראות את הזמניות של הבעיה, להתמקד בה. לרוב, זה עוזר".

     

    במרכז לפיתוח משאבי התמודדות פותחו שני מודלים להתמודדות של נערות ונערים במצבי משבר. חוס"ן וגש"ר מאח"ד. ד"ר אנקור: "מודל הגשר המאחד מבוסס על ההכרה בכך שלכל תחושת לחץ יש רכיב גופני ומיומנויות של שחרור והרפיה מסייעות להקטין את רמת הלחץ. באמצעות השכל שלנו ביכולתנו לארגן את המחשבות, לברור סדר עדיפויות ולהעלות עצות מפחיתות לחץ. פעילויות של שחרור וביטוי רגשי נמצאו יעילות להפחתת תחושת הלחץ וכך גם במערכת האמונות של כל אדם: אמונה דתית, אידיאולוגיה, עמדות וערכים נותנים טעם לחיים ועושים סדר בקיום ולפיכך מעניקים משמעות למצוקה.

     

    "לתמיכה של הקבוצה החברתית ישנה חשיבות ראשונה במעלה בהתמודדות עם מצבי לחץ, והדמיון חיוני להישרדות, לחשיבה יוצרת ולפתרון בעיות. במודל החוסן אנחנו מלמדים צעירים להעדיף חשיבה חיובית, ללמוד ויסות עצמי, להעלות את סף הסבילות כך שיוכלו להכיל כשלונות ולגלות נחישות מול מצבי-לחץ. המודלים האלה נועדו להעשיר את מאגר משאבי ההתמודדות של בני-הנוער, מתוך אמונה מלאה שאפשר אחרת, שאפשר להציל גם מי שעומדים על-פי התהום".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    סימני אזהרה של צעירים. אפשר לראות גם בעין בלתי מקצועית
    צילום: סי די בנק
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים