סיפור טוב, מאזין גרוע

איפה הרגש: "זה הזמן", ערוץ 10, 21:00

לו הייתי אני מוציא מכיסי 40 אלף דולר תמורת ראיון ראשון עם עזאם עזאם – אדם שבילה שמונה שנים בתא כלא אותו הוא מכנה "קבר" – לגמרי לא בטוח שהייתי בוחר להציב מולו דווקא את עמנואל רוזן הקריר והאנאליטי, עם מבט העזוב-אותי-באמא-שלך הזה שלו. ככה לא מבקיעים חומה.

מעט יותר רגש והתרגשות, מזומן טלוויזיוני קשה – זה מה שחסר בראיון השיחרור הזה. עזאם, שבעליל עובר בימים אלה טלטלה רגשית עזה, יכול היה להגיע למקומות הללו בקלות יחסית אם רק הייתם מציבים מולו מראיין, אולי מראיינת, קצת אמפטיים יותר. אפילו אילנה דיין, קל להניח, היתה לוקחת את עזאם רחוק יותר, שלא לדבר על קובי מידן, מרב מיכאלי או יאיר לפיד (מול מיכל זוארץ האיש פשוט היה מבקש לחזור למצרים).

גם כך, סיפורו של עזאם החזיק עניין רב. זהו סיפורו של אדם פשוט, תאב חיים, שפוי להפליא, שלא איבד תקווה ואמונה במקום שבו כל אשכנזי בר-דעת כבר היה מתחנן לזריקת-חסד. עזאם סיפר את סיפורו היטב. הוא מספר סיפורים טבעי ונמרץ; עוצר במקומות הנכונים, נותן הדגשות, מלא בפרטים קטנים. מציאות האקספרס-של-חצות בה העביר את התקופה הראשונה בכלא המצרי היתה כל מה שיכולתם לדמיין. תיאורי חזרתו ארצה ומפגשיו עם בנו הצליחו לרגש גם ללא דמעות. סיפור עם סוף טוב ובמרכזו גיבור מעורר הזדהות, אבל כטלוויזיה (בתשלום!), הראיון הזה יכול וצריך היה להיות הרבה, הרבה יותר.

ולעיקר החדשות: "השגריר", ערוץ 2, 20:40

אווו, דפנה פרצה בבכי! יעל קראה לה לא-ישראלית! יעקב פרי הוריד את שעון היד! איזו דרמה. עזאם בראיון ראשון? בחייכם; רוית עומדת לעוף, וההסברה הישראלית לעולם לא תשוב להיות מה שלא היתה. סדרי עדיפויות, אנשים, סדרי עדיפויות!

גם אמש הציעה "השגריר" דיון ברמת ערב כיתה, אבל לפחות בסופה נולדה דרמת-חתולות במסגרתה ראיתם ישראלית מכוערת בפעולה; יעל, מי שקל לדמיין אותה מצחקקת בהנאה גם לאחר שהלנדרובר בו ביצעה רוורס עלה בטעות על כלב המשפחה האהוב, הטיחה בדפנה כי בהיותה לא-ממש-ישראלית-מלידה, אולי עדיף שתעוף. מריח כמו גזענות נעורים. דפנה – בעליל מסבירה פוטנציאלית מוצלחת ובוגרת בהרבה מכפי שהתפוזינה המכנית יעל תהיה אי-פעם – ביקשה לפרוש מהתוכנית. לא נתנו לה. ההסברה הישראלית שוב ניצלה. גם הרייטינג, אני מניח.

במלאת לך: "כל לילה עם אסף הראל", ערוץ 10, שלשום ואתמול

50 תוכניות מלאו שלשום לאסף הראל, והמצב, תשמעו, בכלל לא רע. התוכנית ה-50 של הראל היתה כמעט נטולת פגמים, והיו בה כל המרכיבים שעושים לייט-נייט לחטיף נוח לעיכול: זרימה, מקצב, אנרגיה, נשכנות במידה, קומדיה, אורחים אטרקטיביים ותחושה שהאנשים באולפן יודעים מה הם עושים וגם נהנים מזה.

הראל, אולי לרגל יום חגו, איבד לחלוטין את הגימגום והליפסוס, ונתן מונולוג מהודק, השתטויות משעשעות, ושיחה זורמת עם שי אביבי ו-ג. יפית שהתארחו באולפן. הכתיבה נתנה לו גב רחב, והעסק התרומם לפסגות נטולות-המאמץ שנרשמות, לעיתים תכופות, אצל ג'יי וקונאן, בעיקר כשאנשי הקונטרול והלהקה פצחו לפתע בשיר שנון שהשמיץ את הראל. זה היה לייט-נייט במיטבו, כלומר חד ומפתיע, וב"מפתיע" אני מתכוון לעובדה שהשואו הבידורי זרם ללא הפרעה, ללא מבוכות, ללא עודף חנופה, וידע לתת גוד-טיים לכל אורכו. אמש כבר חזר הראל לשיגרה, משהו מהתנופה נעלם, אבל אין ספק כי התוכנית הזו מבשילה, ומוקדם מהצפוי.