מה זה קורע!

לילד ישראלי סטנדרטי בכיתה א' יש אוצר מילים מוצמצם בן כ-3,000 ערכים בלבד. אין לי מושג איך המילה "הראל סקעת" נעשתה אחד מהם.

בדרך לפסטיגל, המתקיים השנה בהיכל הירידים, אמרתי לילד שלי שנתעכב בגלל הפקקים של הפסטיגל. הוא שאל בעניין מה זה נתעכב ומה זה פקקים, אבל התעניין האם הראל סקעת, הראל מויאל ומאיה בוסקילה יתעכבו גם הם. מוזר. בוסקילה וסקעת הן מילים יותר שוברות שיניים מ"נתעכב" התמים. המסקנה, כפי הנראה, היא שיכולת הביטוי של ילדים מאפשרת להם לבטא את צרכיהם הבסיסיים ביותר: תקני לי, ואגם רודברג.

על הדשא מול היכל התיאטרון החדש במרכז הירידים התקבצו אלפי אימהות עם ילדיהן, ניצולות הפסטיגלים הקודמים שלמדו הפעם לקח והגיעו שעתיים לפני הזמן עם שמיכות פיקניק, סנדוויצ'ים, קילוגרמים של חטיפים וליטרים של פטל.

בהיעדר האבות שחמקו לעבודה, ומבלי שיצטרכו לעשות דאווינים של דיאטה על אף אחד, הן טחנו ללא הרף: ביס מהסופגניה, חצי כריך, במבה לעוסה - כי אין איפה לזרוק - וסוכריות על מקל מלוקקות למחצה. בין לבין עישנו, שאגו על הילדים שלא ילכו לבד, חיפשו את הילדים שהלכו לבד וקיטרו בלי סוף. המראה מזכיר את חוף ירושלים בשבת של אמצע אוגוסט, אבל האווירה היא הכי דיוטי-פרי. קונים וקונים. עיר זעירה של דוכני מזון הוקמה בחוץ, בפנים היתה חלוקה סטטיסטית ממוצעת של דוכן אוכל לכל ילד, וביניהם הסתובבו דיילים ומכרו פופקורן, סוכריות, קלטות, די-וי-די. ואפילו שרוכים כעורים לסלולר. כולם נפטרו מהסחורה בתוך דקה. לו היו מוכרים שם בדלי סיגריות משומשים, היו קונים גם אותם.

"אין דבר, אבא יעתיק לנו בבית", ציינה בסיפוק אמא אחת, שהבנות שלה רבו מי תחזיק את הדי-וי-די היחיד שרכשה זה עתה. האווירה היתה ידידותית: אמהות זרות השאילו זו לזו פרש-וואנסים לניגוב ידיים דביקות מצמר גפן מתוק, אבל זה נמשך בדיוק עד הכניסה לאולם. בשנייה ש-2,000 הצופים צבאו על הכניסה הן כבר כמעט הרגו אחת את השנייה בקללות תעופי-את דורכת לי על הילד-היינו קודם.

100 רקדנים, לוליינים, מתעמלות אומנותיות וילדים מלווים השתתפו בפסטיגל, ולכל אחד מהם היו לפחות ארבע תלבושות שונות, עשויות בעיקר מפאייטים, מה שהפך את האירוע למפגן מדהים שכישף את המשועמם, העייף והניג'ס שבילדים-הצופים. ברגע שכבו האורות, והפסטיגל החל עם "כמו רובין הוד" של רן דנקר, הם פערו את עיניהם, לסתותיהם נשרו, והם ישבו קפואים לאורך שלוש השעות הבאות. רק חריקת הפופקורן בשיניהם העידה שהם לא נרדמו שם בטעות.

מתברר שכותב הפסטיגל, דניאל לפין, מכיר מצויין את קהל היעד שלו. כי גם הטקסטים, בין שיר לשיר, לא היו ממש פאר הביטוי העברי. "מבאס", "חננה" ו"מה זה קורע" הרכיבו את מילות הקישור, ואולי זה סתם שמישהו התאמץ מאוד להיות מגניב.

הצרה היא שעל מנת לקלוט מה בדיוק מתרחש שם, בסיפור המסגרת על הבמה, פרט ללולייניות שמשתלשלות על חישוקים ולאגם רודברג מקפצת במיני ורוד, דרוש קורס מבוא במדעי ערוץ 2. עם 14 כוכבים שרובם תוצרת הערוץ ובגיבויו של די-ג'יי קלוד מהתוכנית של אדיר מילר, נשענו הבדיחות על ג. יפית וטל מוסרי, מה שלא ממש אמר הרבה לילדי הגן והכיתות הראשונות של בית הספר - המהווים את הפציינטים העיקריים של האירוע. שלא לדבר על מילות השירים. שלישייית פרוזק, בתפקיד שלושת האבירים שבאו להציל את הנסיכה אגם רודברג, שרו שהם "מחפשים נסיכה מהממת, רצים כל הזמן כולל בשטחים, זאת תוכנית מציאות מדממת".

חלקו השני של המופע, אחרי ההפסקה, כבר כלל מיש-מש של להיטי טיף וטף מפי הדצים, מפגן דגלים, קטעים מהצגת הילדים המצליחה "סבא טוביה", זיקוקים ואת "סופרסטאר" של רוני. הילד שלי לא יודע מה זה "מתעכבים", אלוהים אדירים, אך לשמע מילות "סופרסטאר" של רוני, שפיזזה על הבימה במיני וחצאית טוטו ורודה, הוא לטש עיניו ודרש לדעת מה זה "זה רק של שנינו, זורם בינינו, אתה הופך לזר", מה זורם, מי הופך לזר, ולמה לאישה רואים את התחתונים.