בכל הכוח

לשם ההגינות אני חייב לומר שאני לא יודע גרמנית. נו טוב, פרט למספר מילים מצומצם מאוד שלמדתי בעזרת סרטים בצבע השמים. אבל בשביל להתלהב ולהיסחף מ-Rammstein לא חייבים להבין את השפה, אפשר להתייחס לשירה כאל כלי אינסטרומנטלי ולתת לצלילים להניע את הגוף, וזה עובד יופי.

רמסטיין היא יחידת קצב תעשייתית שיכולה להצטייר כיורש

ראמסטיין (עטיפת האלבום)

ת הגרמנית של Laibch מהימים בה שילבה צלילים אלקטרונים וגיטרה אגרסיבית עם מקצבים כוחניים ומיליטנטיים, שגורמים לכל אחד לקום מהכסא ולהתחיל להזיז את הרגליים בקצב אחיד.

כן, רמסטיין היא להקה עם נטיות ימניות פוליטיות ששרה על נושאים כמו רצח, פטישיזם, סקסיזם ושאר דברים מוזרים ודוחים ללא בושה, אבל לא, הם לא נאו-נאצים, גם אם לפעמים זה עלול להישמע כך. מקסימום הם מעין מרלין מנסון גרמנים שעושים פרובוקציה לשם הפרובוקציה, לשם כסף, ותו לא. הגיע הזמן לשבור את הסטיגמה שהודבקה ללהקות ששרות בגרמנית. כמו שאנחנו לא חושדים בכל שחקנית נאנחת שהיא מהללת את הרייך תוך כדי האקט, הגיע הזמן לשחרר לחץ, הגרמנים יודעים לעשות רוק גם בלי שהוא קשור, בצורה זאת או אחרת, לעבר האפל שלהם.

רמסטיין הוקמה לפני כעשור ע"י ילדי פועלים צעירים ממזרח גרמניה, והיא רק משתבחת עם הזמן. כבר מאלבומם הראשון תפסו רמסטיין את האוזן הגרמנית הצעירה ועוד כמה ברחבי אירופה. Reise, reise אלבומה החדש הוא המשך ישיר לאלבום המצוין Mutter, וזה ברור כבר משיר הנושא, הראשון באלבום, שמושך את המאזין להצטרף למארש הגדול של האלבום.

Mein teil היה הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום ובישר איך צפוי האלבום להישמע. לאחריו יצא AMERIKA, שיר שחלקו באנגלית (וקיימת גם גרסה מלאה באנגלית) סוג של שיר מחאה שנון נגד הגלובליזציה האמריקאית ושלטונם של קוקה קולה ומיקי מאוס בתרבות הצריכה בעולם. כדי לא לקפח אף אחד יש גם שיר שחציו ברוסית.

לסיכום, רמסטיין מצליחים לסחוף באלבום רוק מהודק שכבר כבש את אירופה, בבישול מצוין של מקצבים אלקטרונים רעננים, צלילי תזמורת פילהרמונית גרמנית עם גיטרה פשיסטית ושירת גראולים אימתנית שתצעיד בשורות ישרות כל אחד שיסכים לפתוח את אוזנו ולהתמסר למוזיקת רוק מענגת.

קצת לפני רמסטיין הוציאה השנה גם להקת OOMPH! הגרמנית אלבום חדש Wahrheit oder Pflicht. רמסטיין לא מתביישים להודות שהם מושפעים מ-!OOMPH בשילוב בין הלופים האלקטרונים לשירה וצלילי מטאל כבדים, מעין אלקטרו-מטאל שכזה.

השיר הפותח Augen Auf המשלב בתוכו קול ילדותי יוצר אשליה של אלבום מבטיח ומרתק. לעומת רמסטיין, האלבום של אומפ יותר כבד ואחיד ומלבד השיר Bein Weg, שגם הוא משלב בפזמון מקהלת ילדים, שאר האלבום נשמע כמו לופ שחוזר על עצמו בכל שיר, והוא חסר יחוד רגשי, ופחות הרפתקני ומרתק. אני נשאר עם רמסטיין.