אל תתערב

די להפריע: "הווידוי", ערוץ 2, 22:45

פתיח דרמטי. מוסיקה אפית. גרפיקה גותית. סימבוליקה נוצרית. ובשביל מה? בשביל לספר את סיפורו של טייס קרב ישראלי שנפל בשבי המצרי. מה הקשר? תשאלו את אילן שושן, הבמאי. לא בטוח שתהיה לו תשובה מנומקת מעבר ל"אנא אערף, נראה לי יפה". לטייס הקרב יש סיפור מצוין לספר, ורק הבמאי שושן יכול להפריע לו. תסמכו עליו שהוא ינסה.

"הווידוי" מבקש להביא סידרת וידויים אישיים יוצאי-דופן. הפרק הראשון, למרות הבומבסטיות, היה מרתק; עמוס לויטוב, טייס קרב שנפל בשבי המצרי, סיפר אמנם סיפור ששילב את כל האלמנטים הגראפיים המוכרים – עינויים, מכות, עקירת ציפורניים – אבל עשה זאת בצורה רהוטה ומרגשת כל כך, עד שישבת מולו ממוגנט.

לויטוב יודע לספר סיפור. הוא מפליג בתיאורים, הוא מסוגל לרגש במילים, הוא יורד לפרטים. הוא טורח להיעצר על תיאורו של חוקר מצרי כדי להבהיר שמדובר ב"חוקר עם שפם מצחיק שנראה כמו מברשת שיניים". הוא מספר איך ביקש להתעלף מכאבים ולא היה מסוגל. הוא מספר ללא כחל וסרק איך שברו לו אצבעות, איך חישמלו את מבושיו, איך צרח. זה סיפור מפחיד מאוד, אמיתי מאוד, שגם מבהיר לך לפתע את התיכנות שעוברים כאן הקרביים לבל יישברו בתנאים כאלה. כך קרה שלויטוב, שנשבר וסיפר פרטים בשבי, מודה: "עצם העובדה ששחררתי אינפורמציה הרסה אותי מבחינה מוסרית, מנטלית". זו לא עצם העובדה ששיחררת; זה עצם החינוך הצה"לי.

ושושן הבמאי? שושן בחר סיפור טוב ומספר מחונן. משום מה, הוא מושיב את לויטוב בתאורה דרמטית ומצועצעת באופן שגורם לו להיראות כמו ישו הנוצרי או מייקל סטיפ בקליפ ישן של אר.אי.אם. אפשר כמעט לשמוע את שושן מצווה על לויטוב: "עכשיו תסתכל לכיוון התקרה בשתיקה". למה, בעצם? ומי יגלה לשושן שנעימת הנושא של "אמילי" היתה בשימוש רק 7,000 פעמים בשנה האחרונה?

לא מזמן עשה שושן את "פושע", וידוי של יורם לנדסברגר. גם שם היה סיפור מרתק. זה אומר כי שושן מתבגר כרגע ועובר מהתעניינות בפירוטכניקה טלוויזיונית זולה להתעניינות בבני אדם ובסיפוריהם – להלן הופך מטכנוקרט לבמאי. תנו לו עוד קצת, ושושן יצליח ממש לספר סיפור שלם בלי להפריע.

מתי ניגמל: "יאיר לפיד", ערוץ 2, 21:30

מין בדיחה דלוחה שהונחלה לסלון המשפחתי הישראלי בחסות חשיכת אולפני שנות השמונים, פריזורת רבקה מיכאלי ויכולתו של ערוץ בודד לשווק את טוביה צפיר ו"עם אחד עם שיר אחד" על תקן אירוע לאומי – ומאז מסרבת להיכחד. שיר שלם, משומש לכשעצמו, עובר סוג של שינמוך עם טקסט כמו-אקטואלי מחורז מאסכולת הגיחי-גיחי, והופך למעין געייה-בציבור שעשויה להצחיק מסדרונות שלמים בבית משען.

אמש אלה היו פולי פוליאקוב ויאיר ניצני, שחברו לביצוע "שלום לך ארץ מתדרדרת", על משקל השיר הנשכח, כולל שורות שאין דרך להריץ מסוג "שלום לך ארץ מתדרדרת / אני מחמוד צופה בך מן הגבול / תמשיכו כך הכל יהיה בסדר / אתם תתפוררו כמו מעמול". וזו עוד היתה הטובה שבהן.

אמנם ניצני צריך לקדם את עונתה הבאה של תוכניתו המומלצת בערוץ 10, אבל אני משוכנע שראיון קורקטי מול לפיד יכול היה להניב מספיק רגעים שהיו עוזרים לו, ולנו, להרגיש הרבה פחות זקנים.