כלכלה ורוחות השלום במזרח התיכון

אי אפשר להפריז בחשיבותו המדינית והכלכלית של ההסכם לכינון אזור תעשייה משות, ישראלי-מצרי, שתוצרתו מיועדת לשוק האמריקני והיא תיהנה שם מהעדפות מרחיקות לכת. ההסכם, שנחתם בטקס רשמי שכמותו לא נערך בקהיר זה שנים, מניח תשתית חדשה לשיתוף עסקי בין תעשיינים ישראלי ומצרים על בסיס של רווחיות טובה לשניהם. הוא פותח בפניהם את השווקים הענקיים של ארה"ב – בתנאי שישלבו ידיים וכספים בהשקעות ובייצור.

אזור תעשייתי משותף מסוג דומה פועל בירדן בהצלחה עצומה. הוא שרד את כל האינתיפאדה.

השלום המצרי-ישראלי נראה בשנים האחרונות כבר-מינן. עתה הוא קם לתחייה: עוד תוצאה חיובית של ההתנתקות מעזה ושל החילופים בהנהגה הפלסטינית. הידוק קשרים כלכליים אינו תחליף לשלום, אך הוא עוזר להתבססותו. כשרוחות חדשות נושבות במזרח התיכון, אסור להחמיצן.

קטן עלינו

הצרפתים חגגו השבוע את חנוכת הגשר הגבוה בעולם, המחבר שני קצוות של עמק שלו וירוק בדרום המדינה. בנייתו נמשכה שלוש שנים, והושקעו בו כחצי מיליארד דולר.

מה יש להם כבר לחגוג, לצרפתים האלה? גם כן הישג... הנה אנחנו, בישראל הקטנה, מרחיבים גשר בן 50 מטרים מעל כביש "נתיבי איילון" בלב תל-אביב. המלאכה נמשכת במרץ רב כבר יותר משנה, ואם הכל יילך בסדר, בעוד שנתיים-שלוש-ארבע נוכל לחנוך את השלמת הרחבתו. זה יהיה הישג בקנה מידה עולמי: 50 מטרים ב-50 חודשים.

ממדיו של הגשר הצרפתי מתגמדים מול נפלאותיו של פרוייקט "נתיבי איילון" כולו. זו מערכת כבישים עירונית צנועה, שבסלילתה הוחל רק לפני 40 שנה ב-1965, ושתסתיים בשעה טובה בעוד 10-20-30 שנה. אם בכלל.

אין בהיסטוריה של המדינות המפותחות עוד כביש עירוני שסלילתו נמשכת תקופה ארוכה כל-כך. תקנאו, הצרפתים: זה הישג ישראלי עולמי.

והנה "הישג" דומה: הירידה אל ה"איילון" מדרך השלום בתל-אביב יוצרת את פקק התנועה הגדול במדינה. באחרונה שלחה חברת החשמל, שמחסנה הוא אחד הגורמים להיווצרות הפקק, מכתב שבו הבהירה כי בשנת 1972 (!) הובטח לה שטח חלופי למחסן. מאז, איכשהו, העניין לא נסתייע, והפקק חוגג.

אבל אל לנו להיות קטנוניים. מהן 30 שנה בתולדותיו של עם עתיק יומין כעמנו?

הרכבת התחתית בתל-אביב והרכבת הקלה בירושלים הן שני פרויקטים של תשתית תחבורתית שיצאו לדרך אי-שם במאה הקודמת. יום אחד, נניח בעוד 30 שנה, יוכלו הנינים שלנו להשתתף בפתיחת התחנה הראשונה של אחת משתי הרכבות האלה. זה יהיה הישג.

היזהרו, הצרפתים.

ולא רק לצרפתים, גם לאמריקנים יש מה ללמוד מהצקב שבו אנחנו משפרים את התנועה בארצנו. ב-1956 הכריז הנשיא אייזנהאואר על התוכנית הגדולה לסלילת מערך של כבישים בין-מדינתיים במימון ציבורי – לאחר שוועדות מקצועיות קבעו ששום יזם פרטי לא יוכל לעשות זאת. עד היום הושלמה במלואה סלילה של אלף כבישים ציבוריים בעלות מתואמת של 250 מיליארד דולר ובאורך של 65 קילומטר.

נשמע מרשים? קטן עלינו.

קחו, למשל, את סלילת הכביש המהיר בין תל-אביב לירושלים באורך המסחרר של כ-50 קילומטרים. זו החלה ערב מלחמת ששת הימים, והעבודות עדיין בעיצומן. מדי פעם מרחיבים עוד קטע שמלכתחילה היה ברור כי הוא צר מלהכיל את התנועה. אבל כך נבנית תשתית מולדתו של עמנו: מטר אספלט פה, מטר אספלט שם, ובמרוצת דור עד שניים כבר יש לנו כביש. או לפחות חלק ממנו.

כי אנחנו, בניגוד לצרפתים ולאמריקנים, לא ממהרים להשקיע בתחבורה. ובאמת, למה למהר? רק מפני ששיעור תאונות הדרכים בישראל כפול מאשר בצרפת וגבוה פי שלושה מאשר בארה"ב? אצלנו זה לא נימוק. קואליציה – זה כן נימוק.