שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זנד ואמנות אחזקת ההיסטוריה
    "עתה, לאחר שנפרדנו מהמאה העשרים ומכמה מרוחות הרפאים שליוו אותה, נדמה כי הזמן בשל להמשיך ולהתוות היסטוריזציה ביקורתית של זרם האנאל". קטע מתוך ספרו של פרופ' שלמה זנד 'ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה"אנאל" ועד לרוצח הפוסט-ציוני'

    בשנת 1977 נרשמתי ללימודי הדוקטורט ב"בית הספר הגבוה למדעי החברה" בפריז. הסיבה לכך לא היתה נעוצה בעובדה שמוסד מחקרי זה היה הזירה המרכזית בהתכנסותה ובהתפתחותה של אסכולת ה"אנאל", אלא הרצון שלי לזכות במקצת מהון היוקרה שנצבר במכון לימודים מפורסם זה.

     

    הגורם השני שהכריע בהעדפתי, מלבד האינטרס ה"אקדמי" הטהור, היה פרוזאי יותר: ה"אקול", כפי שהוא נקרא על-ידי מבקרי כתליו הקבועים, שכן בגדה השמאלית בשוליו של הרובע הלטיני ההומה, לא הרחק ממקום מגורי. בשנות השבעים הוא גם היה צומת משמעותי לסטודנטים מרחבי העולם שהגיעו מרחוק כדי לעמוד מקרוב על מאפייני תורתם של "כוכבי העל" בעולם הרוח הצרפתי.

     

    אודה על האמת. בתחילת לימודי לא רחשתי אהדה רבה למעט שידעתי על האסכולה המפורסמת. היא היתה באותה עת בשיא תהילתה והתענגה בנרקיסיזם חסר בושה על זרי הדפנה שצרפת והעולם הכתירו לה. רגישותי השמאלנית, שבאותן שנים היתה עדיין (חובה להודות) מאוד לא גמישה, גרמה לי לראות בעין עקמומית את המעמד ההגמוני שאליו הגיעה האסכולה ולתעב את תווי ההיכר השמרניים שאפיינו אותה במישור הפוליטי.

     

    לתומי חשבתי שהיות וזירת התמחותי היא ההיסטוריה בת-זמננו, לא יהיה משקל רב לעקרונות השיח הא-פוליטיים שבלטו במחקרי ה"אנאל" הקלאסיים (שעיקרם הוקדש לימי הביניים ולעת החדשה המוקדמת). ואומנם, בשנות לימודי הראשונות לא פגשתי בעקרונות "נפסדים" אלה. יש לזכור ש"בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה" אינו שעתוק מוסדי גרידא של אסכולת ה"אנאל" (בדיוק כמו שאנשי ה"אנאל" לא היוו מעולם אסכולה של ממש).

     

    אומנם לוסיין פבר (Febvre), ממייסדיו של כתב העת שהעניק את שמו לאסכולה, הקים לאחר מלחמת העולם השנייה את המחלקה השישית למדעי החברה ב"אקול פרטיק" שנעשתה ב-1972 למוסד אקדמי עצמאי,1 ונכון גם שחלק גדול מההיסטוריונים שהתקבצו ב"אקול" כתבו בכתב העת היוקרתי והזדהו עם עקרונות מייסדיו, אך היו גם חוקרים ומורים אחרים שחצבו דרך עצמאית ואפילו מתחו ביקורת על היבטים שונים במגמה ה"אנאלית" המרכזית. מלבד זאת, למרות עליונות מקצוע ההיסטוריה, מורים רבים ב"אקול" היו סוציולוגים, כלכלנים, או גיאוגרפים, שזיקתם להיסטוריוגרפיה לא היתה תמיד כה הדוקה.

     

    בסופו של דבר, הפלורליזם המתודולוגי, עושר התחומים והדיאלוגים המצטלבים עם האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה סחררו אותי. נדדתי מקורס לקורס, מהרצאה להרצאה, ניזונתי מכל הבא ליד ולא שבעתי גם לאחר שהגשתי את עבודת התזה והוענקה לי הפריבילגיה להורות לצדם של מורי לשעבר.

     

    אני זוכר שבטקס הגשת הדוקטורט שלי לא שכחו השופטים לציין שלמרות שמחקרי התמקם בתחום תולדות הרעיונות, ידעתי לשתול היטב את גופי הידע בקרקע חברתית ותרבותית מוצקה. חשוב מכך, הם טענו, גם אם בבדיחות הדעת, כי הִשכלתי במחקרי להימלט מסִנווּרם של הבזקי ההיסטוריה האירועית המתעתעת.

     

    רק מאוחר יותר הבנתי טוב יותר את אשר אירע לי בשנות לימודי ה"פרועות": מרוב עצים, והם היו רבים ומגוונים, לא ראיתי את היער, אולי משום שבאופן בלתי מודע נעשיתי לחלק ממנו. לחשוב דרך כמה ממנגנוני ההמשגה של ה"אנאל" נהיה למובן מאליו, בדיוק כפי שקודם לכן לא יכולתי לדמיין את ההיסטוריה שלא דרך קטגוריות מרקסיסטיות.

     

    מה עוד שהגמישות והפתיחות של ה"אנאליסטים", והרושם הלא אידיאולוגי שיורשיהם נהגו להפגין מול תלמידיהם, עוררו את אהדתי. ממרחק של זמן ומקום, אבקש בפרק זה לאפיין ולהבין, פה ושם גם לבקר, את אותו יער היסטוריוגרפי עבות שאליו נקלעתי ובו הסתבכתי ללא תקנה. יער שתודות לו נעשיתי למורה להיסטוריה.

     

     

     

    עתה, לאחר שנפרדנו מהמאה העשרים ומכמה מרוחות הרפאים שליוו אותה, נדמה כי הזמן בשל להמשיך ולהתוות היסטוריזציה ביקורתית של זרם ה"אנאל". המהפכה הצרפתית בהיסטוריוגרפיה הסתיימה למעשה. מייסדיה וראשוני יוצריה כבר אינם בין החיים, ויורשיה הממוסדים כבר מעזים למתוח ביקורת על היבטים שונים שהיוו אבני דרך בהתפתחותה. חלק גדול מהישגיה היו לטריוויאליים ונעשו ללחם חוקם של היסטוריונים שונים ומנוגדים. לא מעט חיבורים כבר פורסמו על האסכולה. אוסיף על מפעל ביקורתי זה כמה עמודים לקוראים העברים.

     

    על אשליית הפוליטיקה ועל מה שבא במקומה

     

    פירוש השם "Les Annales" בעברית הוא "הרשומות" או "השנתונים", שם טריוויאלי למדי לכתב-עת מקצועי בהיסטוריה. עם זאת, שם זה נעשה למושג ואפילו למותג בקרב קהילת ההיסטוריונים ברחבי העולם. למעשה, זהו קיצור נוח לכותרת מפותלת יותר שהשתנתה פעמיים במשך השנים.

     

    בשנת 1929 ייסדו לוסיין פבר ומארק בלוך, שני היסטוריונים משטרסבורג, את כתב העת Annales d'histoire יconomique et sociale. כוונתם נראית מנקודת הראות של היום צנועה למדי - הם ביקשו להרחיב את מקצוע ההיסטוריה לתחומים שעד אותה עת היו שוליים יחסית בכתיבת תולדות העבר. אמנם, פריצות דרך משמעותיות לכיוון ההיסטוריה הסוציו-כלכלית נעשו כבר לפני סוף שנות העשרים (הנרי האוזר ופול מנטו למשל, אם להזכיר רק את הצרפתים), אולם אלה שהעזו לחרוג מההיסטוריה הפוליטית, הדיפלומטית והצבאית עשו זאת עד כה בפחות שיטתיות.

     

    ייחודם של השניים היה שמהלכם היה עקבי ורפלקטיבי יותר, התבסס על עבודות אמפיריות מרשימות, ושאיפתם היתה ליצור תשתית מוסדית למפעל ההיסטוריוגרפי החדש. כתב העת היה אמנם המרכז, אך ממנו החלה להימתח באיטיות רשת של קורים סמויים וגלויים, ועוצבה אג'נדה של כיבוש עמדות, שהגיעה לשיאה עם חידוש ה"אקול פרטיק" בשנת 1947. אמנם, עד תום מלחמת העולם השנייה ההתמודדות היתה של מיעוט נגד רוב, אולם לאחריה נשא המאבק פרי ומקורבי ה"אנאל" זכו בסופו של דבר במעמד הגמוני בהיסטוריוגרפיה הצרפתית.

     

    מן הראוי להתעכב לרגע על הקונטקסט בלידת המגמה. ראשית, גם אם כתב העת נולד כמה חודשים לפני הזעזוע הגדול בוול סטריט ב-1929, שהיווה פתיח למשבר הכלכלי החריף ביותר במאה הקודמת, הרי בולטת הקורלציה בין הדאגה הציבורית ההולכת וגדלה לענייני כלכלה, בעיקר בעקבות חוסר היציבות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והלגיטימציה להתרחבות תחומיה של ההיסטוריוגרפיה הכלכלית.

     

    יש גם לזכור כי המרקסיזם התיאורטי, בניגוד לקומוניזם הפוליטי, כמעט לא זכה לאוהדים ולפרשנים בצרפת שבין שתי מלחמות העולם. קיימות אמנם עבודות היסטוריוגרפיות המכילות אהדה לרעיון הסוציאליסטי, אך ממערב לריין עד אותה עת עדיין לא נערך כל מאמץ אינטלקטואלי רציני ליישם את המטריאליזם ההיסטורי בחקר העבר. שני הפרופסורים מאוניברסיטת שטרסבורג שייסדו את כתב-העת לא היו זרים לחלוטין לסוציאליזם.

     

    ואולם, כמו רוב עמיתיהם בצרפת, הם הכירו מעט מאוד את כתבי מרקס ופרשניו. היסטוריה כלכלית לגביהם היא בעיקרה היסטוריה של מחירים, של זרימת וצריכת סחורות, ואצל פבר ההתמקדות היא בהיסטוריה הנטועה בגיאוגרפיה כלכלית. לפיכך נמצא בכתב-העת פחות מאמרים על תולדות אמצעי ייצור ויחסי עבודה, ויותר טקסטים העוסקים בדמוגרפיה ובבעיות פיננסיות.

     

    כמו כן, אין להתפלא על כך שאפשר לאתר ב"אנאל" מסות אוהדות לתוכניות החומש הסובייטיות, אך ברוב העבודות חסר מבט מובחן על מאבקים חברתיים על עודף התוצר כחלק אימננטי מעולם הכלכלה הפוליטית. באסכולת ה"אנאל" של העשור הראשון נתקשה לאתר חוקרי כלכלה ביקורתיים וחלוציים כדוגמת פרידריך פולוק (Pollock), קרל ויטפוגל (Wittfogel) או הנריק גרוסמן, שפעלו בדיוק באותן שנים במסגרת אסכולת פרנקפורט.

     

     

     

    לעומת זאת, יתרונם של שני ההיסטוריונים על פני רבים מיורשיו של מרקס באותה עת היה דווקא בחוסר אמונם בעתידו של הפרולטריון העולמי, ש"ניכורו" אמור היה להביא את המהפכה העולמית. לא נמצא בכתביהם תפיסה ליניארית של התקדמות צורות הייצור בהיסטוריה, ולא תמרונים פתלתלים המתאימים עובדות קטנות ו"מרושעות" לתיאוריה גדולה ומכלילה. זאת ועוד, אי-הצמידות לפּוֹסטוּלַט המרקסיסטי, הקובע שעולם הייצור מתנה את התופעות החברתיות והתרבותיות, הקנתה להם יתרון ברוב העבודות המחקריות.

     

    כבר מתחילת מפעלם ההיסטוריוגרפי, התקיימה עבורם תלות הדדית בין כל הפרקטיקות האנושיות, תלות מורכבת וגמישה שהיחסים בה תלויים בזמן ולא קבועים מראש. אם אי אפשר להסביר דבר ללא הצבתו בקונטקסט כלכלי-חברתי, כך גם לא ניתן להבין דבר תוך צמצומו למערכת האינטרסים החומרית.

     

    כלומר, כשם שבלתי סביר לטעון כי מקורות המהפכה הצרפתית נעוצים באופן בלעדי באידיאות של הוגי הנאורות, כך גם בלתי אפשרי להסביר את אירועי המהפכה אך ורק על רקע המשברים הפיננסיים ועליית המחירים שקדמו לה. ומתפיסה זו, המחפשת תמיד קישורים מקוריים בין התופעות, נבע, בין היתר, צימאונם של שני החלוצים לאחד את כל מדעי החברה. כמובן, איחוד תחת ריבונותו של "מדע" הזמן - ההיסטוריה.

     

    את היומרה לכנס את כל המדעים החברתיים תחת קורת גג אחת ירשו שני מייסדי ה"אנאל" מהמורשת הרעיונית של אמיל דורקהיים. הגרסה הצרפתית של הסוציולוגיה, שהופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה, ניסתה להכפיף דיסציפלינות שונות, ובתוכן את ההיסטוריה, כמקצועות עזר בבניית המדע החדש.

     

    מפעלם של שני ההיסטוריונים משטרסבורג היה מנוגד והפוך: ללא הבנת התמורה בזמן, הסוציולוגיה נותרת מדע מוגבל ופגום. לכן ההיסטוריוגרפיה היא שאמורה לאחד את כל מדעי החברה האחרים. עליה להיחשף למקצועות אחרים, להתחכך עמם, לשדוד מהם פרדיגמות ומנגנונים מושגיים יעילים וליצור באמצעותם סינתזות בעלות אופי היסטורי גלובלי והשוואתי.

     

    אך לא רק את האסטרטגיה האקדמית שאלו שני ההיסטוריונים החדשים מאסכולת דורקהיים. עצם הפיכתה של ההיסטוריה לחברתית יותר, כמו גם תחילת התרחקותה מההיסטוריה הפוליטית המקובלת, נעשו תחת הרושם הגדול של עליית הסוציולוגיה.

     

    הנחת היסוד שמדע חברתי רציני אינו יכול לעסוק ביחידים, אפילו אם הם מלכים, לוחמים או מנהיגים גדולים, אלא רק בקבוצות אנושיות, החלה לחלחל לחוגי היסטוריונים ברחבי אירופה והיתה לאחד התנאים שהכשירו את הקרקע להופעת ה"אנאל". את ההתקפות החריפות של פבר נגד תולדות האירועים והמאורעות, או לחלופין, מושגים כמו "ייצוגים קולקטיבים" או "תודעה קיבוצית" שמפוזרים בעבודותיו של בלוך, אפשר לראות כמוצרים היסטוריוגרפיים שנכתבו בהשראת עולם המחשבה והמושגים של דורקהיים ובעיקר של ממשיכיו.

     

    ואולם, אם החידוש של ראשוני ה"אנאליסטים" בתחום ההיסטוריה הכלכלית או החברתית היה יותר בהדגשים מאשר ממש בתכנים, יותר בסגנון מאשר בעיקרון תיאורטי חדש, הרי התהוו נתיבים חדשים (שערכם בעתידה של האסכולה יהיה רב) בתחום ידע היסטורי נוסף. מלבד התחרות הלוחצת עם הסוציולוגיה, נאלצו היסטוריונים צמאי חידוש בין שתי מלחמות העולם להתעמת עם גוף ידע חדש שהלך וכבש לו באיטיות מקום של כבוד בתחומי מדעי החברה והאדם.

     

    ב-1910 פירסם הסוציולוג הצרפתי לוסיין לוי-ברול את ספרו החלוצי הפונקציות המנטליות בחברות הנחותות, שהיווה תרומה חשובה ללידת מקצוע האנתרופולוגיה (בצרפת מועדף השם אתנולוגיה). אנו יודעים שבעיקר בזכות הפסיכולוג שרל בלונדל (Blondel), שהיה מקורב לשני מייסדי ה"אנאל", נוצרה אצלם הפתיחות, המוקדמת יחסית, כלפי טריטוריית המחקר החדשה.

     

    כבר בעבודתו של בלוך על המלכים מחוללי הנסים משנת 1924, ספר שעסק באמונה העממית בסגולות הריפוי של המלכים מימי הביניים ועד לסוף המאה השמונה-עשרה, נמצא תשומת לב מיוחדת למה שכונה בתקופה ההיא "פסיכולוגיה דתית". שהמחקר דן במלוכה ובמלכים, יעדו לא היה שחזורה של היסטוריה פוליטית אלא של תרבות פוליטית, הבדל משמעותי במיוחד להתפתחותה של ההיסטוריוגרפיה במאה העשרים.

     

    בעיני בלוך, מקורותיה, מיקומה ואופייה של האמונה, שהיתה קריטית להבנת היחסים שבין הריבון להמון, נעשו חשובים יותר מאשר חקר המאבקים בחצרות המלכים, הקרבות שניהלו או חוזי השלום שחתמו עליהם. התודעה האי-רציונלית שמשתתפת בעיצוב יחסי הכוח החברתיים, והשינויים האיטיים החלים בה לאורך טווח שנים ארוך במיוחד, הפכו אצל ההיסטוריון הצרפתי הצעיר לנושא מחקר מרכזי.

     

    למרות עמדת יסוד זו שמלווה את כל יצירתו, בלוך התרחק בהמשך מעיסוק ישיר ומפורט בהיסטוריה פסיכולוגית והעדיף לשים דגש, באמצעות מתודולוגיה השוואתית חדשנית, על ההיבטים הסוציולוגיים בפעילות האנושית (מלבד אולי הפרק "אופני הרגשה וחשיבה" בספרו הגדול על החברה הפיאודלית).

     

     

     

    לעומת זאת, אצל ידידו ועמיתו לוסיין פבר, הדיון ברבדים המנטליים של ההתנהגות החברתית רק הלך והתחדד. שנה לפני הופעת ה"אנאל" ראתה אור המונוגרפיה של פבר על מרטין לותר. לא היה זה חיבור ביוגרפי מסורתי הדן בהתפתחות מעמדו של הרפורמטור הגרמני, אלא ניסיון להבין את הגותו ולשונו על רקע האקלים הרעיוני והמנטלי של זמנו. במקביל לקטגוריות אינטלקטואליות מובהקות, הופיעו כאן לראשונה, אמנם בהיסוס, קטגוריות פסיכולוגיות אשר היוו אדנים מרכזיים להבהרת החיבור בין עולמו הרוחני של לותר והרגישות הדתית הכללית.

     

    בזמן מלחמת העולם השנייה ראה אור ספר חשוב נוסף של פבר, ראבלה או בעיית אי-האמונה במאה השש-עשרה, שפיתח את אותו קו מחשבה ואף העלה אותו לרמה גבוהה יותר. בדומה לחיבור על לותר, גם חיבור זה אינו ביוגרפיה גרידא הבנויה על נרטיב כרונולוגי, אלא ספר שנועד לברר סוגיה ספציפית, או מדויק יותר לומר - חיבור שחותר "לבעיית" את ההיסטוריה ולא לספרה כפשוטה.

     

    מול העמדה הרווחת, שראתה בראבלה (Rabelais) אתאיסט מושלם, העמיד פבר שורה של טיעונים שנועדו להוכיח כי במאה השש-עשרה כלל לא ניתן היה להיות רציונליסט ספקן. האנכרוניזם בפענוח לשונו ודימויו של ראבלה גרם לחוקריו לזהות בו קווים לדמותה של אישיות אינטלקטואלית שהחלה להתפתח רק כמאה שנים מאוחר יותר. כל היסטוריון אמור להתמודד עם הסוגיה כיצד להימנע מהשלכת מערכת מושגים עכשווית על חשיבתם והתנהגותם של בני אדם בעבר, אולם רק מודעות חריפה לַשוני ותהייה אחר הגורמים לו הם אלה שיוצרים כתיבת היסטוריה בעלת ערך.

     

    כבר בשנות השלושים הופיע בכתביו של פבר המושג "המִכשור המנטלי", שבאמצעותו ניסה להבהיר מה חסר בחקר הקונבנציונלי של ההיסטוריה האינטלקטואלית. בכל תקופה ובכל חברה קיים מערך של רגישויות - כלפי הטבע (והלא טבעי) וכלפי החברה (והיוצא דופן שבה) - שמייחד את בני האדם החיים בה מבני האדם בחברות ובזמנים אחרים. הקִדמה הטכנית והמדעית והשינויים בפרקטיקות החברתיות מקבילים לתמורות נפשיות ולדפוסי אמונה קולקטיביים.

     

    תהליך זה אינו ליניארי, אינו ידוע מראש, ויחסי התלות בין הגורמים בו שונים מזמן לזמן. החשיבה האנושית כרוכה אם כך בתחושה, ברגש, בדמיון שגם להם יש היסטוריה ומן הדין שאף היא תיכתב. לדעת פבר, ללא ההיסטוריה של ההיבטים הפסיכולוגיים בפעילות האדם, נמשיך תמיד ליפול למלכודות אינטלקטואליסטיות המעוותות ומחסירות תובנות בדרכי הבנתנו את תולדות העבר.

     

    לשם חשיפת "המִכשור המנטלי" המאפיין כל תקופה יש להישען על ביקורת סמנטית קפדנית של מושגים, על ניתוח פסיכולוגי של סמלים ודימויים ועל חשיפת ההיררכיה החברתית בקרב תרבות נתונה. בשביל פבר, "המכשור המנטלי", למרות ההבדלים המהותיים בשימוש בו בקרב מעמדות גבוהים ועממיים, משותף בסופו של דבר לכל בני התקופה בחברה נתונה.

     

    אנשי התרבות הגבוהה ניצלו תמיד קשת רחבה של מושגים וביטויים מילוליים, ולעומת זאת, השימוש בהם בעולם האנאלפביתי היה דל ומצומצם יותר. קיימים כמובן גם הבדלים מנטליים בין אזור לאזור, בין העיר לכפר, בין מעמד למעמד, אך בעיקרון, השוני בינינו לבין העולמות הקודמים רב יותר מאשר ההבדלים בין בני האדם החיים באותו פלח זמן.

     

    כאן נחשפת בעייתיות מתודולוגית החוזרת ומופיעה בכתביו של פבר ומתגלה גם בהיסטוריוגרפיה התרבותית או המנטלית שמתפתחת בשנות השבעים. קרוב לוודאי שהיתה זו הקנאה הסמויה בחלוצי הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה שתרמה, בין היתר, לפריצת הדרך המקורית שהכלילה רבדים מרתקים חדשניים בחקר ההיסטוריה. ברם, אם חלק מכריע ממקורותיו הראשוניים של הפסיכולוג או האנתרופולוג מתבססים על שיח בלתי מתווך עם הסובייקט-אובייקט של מחקרו, הרי שההיסטוריון נאלץ לינוק את רוב הון הידע שלו מעדויותיהם של סוכני התרבות הגבוהה של העבר.

     

    אין זה סוד שאת התעודות ההיסטוריות - מצו מלכותי, דרך ספר של ראבלה ועד רשומות של לבלר או שופט - יצרו האליטות הפוליטיות או התרבותיות ולא ההמונים האילמים. גם פבר, למרות הכרזותיו על שימוש במקורות מגוונים, נשען בעיקר על חומרים היסטוריים כתובים ו"גבוהים". להסיק מחומרים אלה מסקנות לגבי התרבות הכללית או לגבי "המכשור המנטלי" של תקופה זהו מהלך "מטונימי" קיצוני הרבה יותר מזה שאפיין את ההיסטוריוגרפיה המסורתית.

     

    היות שהאחרונה התעסקה בעיקר במעמדות הגבוהים, מקורותיה התיעודיים חפפו יותר לנושאי מחקרה. מה עוד שההיסטוריוגרפיה השמרנית מעולם לא ניסתה לשאוב מדרך "השרדה" כתובה תובנות על איזשהו לא מודע קולקטיבי והרגישויות וההדחקות הנובעות ממנו.

     

    לותר, ראבלה או מרגריט דה נאוואר (Navarre), אישים אינטלקטואלים שפבר פיצח בכשרון רב את הקודים התרבותיים של כתביהם, אינם מייצגים עידן תרבותי גלובלי, אם בכלל קיים דבר כזה, אלא בראש ובראשונה את עצמם ואת האקלים התרבותי של שכבות-העל שאליהן השתייכו.

     

    והאמת היא, שבקושי רב אנו למדים על עולמם הפנימי של בני האדם שלא ידעו קרוא וכתוב, הרוב המכריע והדומם שאִכלס את עולמות האתמול. אנו יכולים לדעת את שוֹויו של העבד בעולם הרומי, אך לא את החומרים שהרכיבו את חלומותיו; אנו יכולים לחשב את מספר הלידות הלא חוקיות בקרב איכרות בשלהי ימי הביניים האירופיים, אולם קשה ללמוד מתוך כך על התדמיות המיניות שהזינו את דמיונן.

     

    תפיסת ההיסטוריה של אסכולת ה"אנאל" - ועוד יותר של כמה מההיסטוריונים-האנתרופולוגים שירשו אותה - היתה נגועה במידת מה ביוהרה היסטורית שנטתה להתעלם או לפסוח על התיווך (של המקור או העדות) והתיימרה לעתים קרובות לצלול ישירות למרתפי החברות האנושיות ולעומקן של ההוויות המופנמות.

     

    האם היה זה מקרה שהדגש המנטלי בהיסטוריוגרפיה החדשה נולד דווקא בצרפת? אין לשכוח שהיה זה בפריז של קו התפר שבין סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים כאשר גוסטב לה בון (Le Bon) וז'ורז' סורל החלו לכתוב לראשונה על ההתנהגות הלא רציונלית של ההמונים ועל המיתוסים מעוררי היראה המדריכים אותם. אך בל נפריז בחיפוש שורשים ומקורות רוחניים.

     

    חידושם של פבר ובלוך בתחום הפסיכו-היסטוריה לא נולד רק בגלל אקלים רעיוני מוקדם יותר ש"השפיע" על השניים. מן הראוי להציב מול כל התופעות האינטלקטואליות האלה, שמשותף להם איזשהו "מכשור מנטלי", גם רקע היסטורי משותף. האם השינויים הרדיקליים במורפולוגיה הפוליטית שהביאה עמה המאה העשרים, הווה אומר, האם הדמוקרטיזציה ועליית משקלם של ההמונים בעיצוב הריבונות לא היוו חלק מהנסיבות להתהוותה של ההיסטוריוגרפיה החדשה?

     

    אפשר, בין היתר, לראות בהפיכתה של ההיסטוריה מתולדות פעילותן של אליטות פוליטיות לתולדות התפתחותן של חברות שלמות - על הפרקטיקות הכלכליות, דרכי הסוציאליזציה שלהן והאמונות העממיות והאי רציונליות שבהן - גם ביטוי אידיאולוגי לעליית עידן ההמונים המודרני.

     

    אך שוב: מדוע נוצר דווקא בצרפת חיל החלוץ שהחל לסלק את ההיסטוריה הפוליטית האליטיסטית וה"רציונלית" ממרומי מעמדה ההיסטוריוגרפי? הרי במלחמת 1914, המלחמה הטוטאלית הראשונה, שהיתה כזו בדיוק בגלל "כניסת" ההמונים להיסטוריה, לא השתתפה רק צרפת.

     

    מה עוד שהחברה הצרפתית, מאז המהפכה, יכולה להיחשב לפוליטית ביותר מבין החברות באירופה. היה זה בצרפת של 1871 שזכות הבחירה הכללית והפלורליסטית (לגברים) למען קביעת הריבון זכתה לראשונה למימוש רצוף וקבוע ומאז לא מעט מגאוותה מבוסס על היותה רפובליקה דמוקרטית.

     

    עם זאת, אין לשכוח שבשלהי המאה התשע-עשרה מעמדה המדיני של צרפת היה בירידה מתמדת. צרפת של המאה העשרים כבר אינה מעצמת-העל של העבר המלכותי או הקיסרי, ולמרות הכיבושים הקולוניאליים, קשה היה לשאוב עידוד מעוצמתה המדינית. עקב שורה של שערוריות ושחיתויות שטלטלו את הדמוקרטיה הצרפתית בין שתי מלחמות העולם עורער גם האמון במבנה הפרלמנטרי. תחושה של דקדנס שרתה החל מסוף שנות העשרים בחוגים לא מעטים.

     

    במרחב האינטלקטואלי הצרפתי החלו להופיע זרמי הגות ופובליציסטיקה שקראו תיגר על התפיסות המסורתיות של העולם הפוליטי וקבלו על קוצר ידו בהסדרת הבעיות החברתיות והכלכליות. חוסר האמון בייצוג הפרלמנטרי כביטוי לרצון הדמוקרטי הקיף קבוצות מימין ומשמאל. אחדים פנו לקומוניזם הסובייטי, אחרים נשאו עיניהם למודל הפשיסטי, רבים נוספים מאסו בפוליטיקה כשלעצמה.

     

    אווירת הנכאים והתסכול אל מול התעצמותה של גרמניה לאחר עליית הנאציזם ומפח הנפש מול קוצר ידה של ממשלת "החזית העממית" של ליאון בלום רק הוסיפו לספקנות הכללית באשר להיווצרות תמורה רצינית באמצעות הכלים הפוליטיים. אילוסטרציה לפן חשוב שהתפתח ב"מכשור המנטלי" של העולם האקדמי הצרפתי בתום העשור יכולה לשמש התנהגותו של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס: לאחר תמיכתו הפציפיסטית בהסכם מינכן, הוא נשבע שלעולם לא יחזור לעסוק בפוליטיקה.

     

    מארק בלוך ולוסיין פבר לא עסקו מעולם במדיניות גבוהה ולא היו מעורבים פוליטית באירועי זמנם. עמדה מעין זו תאמה היטב את הפרויקט ההיסטוריוגרפי שלהם. ההיסטוריה של האירועים הפוליטיים - חילופי שליטים, בריתות, מרידות ומלחמות, אשר עמדו במרכז מעייניהם של ההיסטוריונים הפוזיטיביסטים על פי לשון ה"אנאל" - זכתה למעמד שולי בכתביהם.

     

    בשביל פבר ובלוך, ההיסטוריה נעשתה מאחורי גבם של האנשים ומעולם לא היתה תוצר וביטוי ישיר של רצונם. (מכאן גם חשדם המוצדק כלפי מחברי העדויות והמקורות הכתובים שבמודע העבירו לדורות הבאים את השגותיהם ותפיסות עולמם).

    ישנה מידה לא מעטה של תבונה במהלך היסטוריוגרפי מעין זה. במשך מאות רבות של שנים, התמורות בפוליטיקת-העל נגעו מעט יחסית לחייהם של בני האדם.

     

    העולם הכפרי המשיך במסורותיו ובדרכי עבודתו והיה אדיש למדי למבנים המדיניים ולמאבקי הכוח בהם. וכאשר חלו כבר התמורות הגדולות של המודרניזציה, היו אלה שינויים איטיים בטכנולוגיה, בכלכלה ובריבוד המעמדי, והפוליטיקה המעשית נראתה לעומתם כקצף הגלים על פני אוקיינוס גדול או כזיקוקי-דינור שמאירים בעוצמה וכבים במהרה. בלוך התמקם בנינוחות מתוחכמת בימי הביניים, ואילו פבר נעץ את מיטב הגיונו ההיסטורי בעת החדשה המוקדמת. גם רוב מקורביהם ויורשיהם הישירים ב"אנאל" לא היו היסטוריונים של המאה העשרים.

     

    אך כאן נחשפת בעייתיות נוספת: אם הנחתי נכונה, והיו אלה התמורות הדמוקרטיות של המאה הקודמת שעמדו בבסיסה של הפרדיגמה החדשה שהורידה בצדק את ההיסטוריוגרפיה הפוליטית של האליטות מגדולתה, הרי שפרדיגמה היסטורית זו הפנתה עורף לרקע הפוליטי שתרם ללידתה. הרי הפוליטיקה במאה הקודמת, אם באמצעות מהפכות ואם במלחמות טוטליות, שינתה את מהלך חייהם של המוני בני אדם כפי שלא עשתה זאת מעולם קודם לכן.

     

    נכון הוא שמבני ייצור וקשרי מסחר דומיננטיים לא השתנו בעקבות זעזועים אלה, והקפיטליזם התעשייתי שרד היטב הן בדמוקרטיות הליברליות, הן בפשיזם והן בנאציזם. גם הקביעה כי היגיון מסוים של הצבר הון פרטי או ממלכתי, אשר הביא לתיעוש מזורז, "עבד" הן בספרד האוטוריטרית של פרנקו והן בברית-המועצות הטוטליטרית של סטלין, נכונה לא פחות. ואולם, למרות הנחות כלליות אלה, אין להתעלם מכך שפוליטיקת המאה גררה את העולם לתהפוכות ששינו את חייהם של בני האדם באופן רדיקלי, שלא להזכיר את השמדתם של כ-150 מיליון אחרים.

     

    פוליטיקה "עולמית" זו הגיעה גם למעבדת ייצור ה"אנאל". בזמן הכיבוש הגרמני נאלץ מארק בלוך, שסומן על ידי הנאצים כיהודי, לעזוב את פריז ולרדת לאזור הלא כבוש. פבר חשב שהאירועים ה"פוליטיים" לא צריכים להפריע להמשך הופעתו של כתב-עת להיסטוריה "לא-אירועית", שחשיבותו לצרפת רבה יותר, לשיטתו, מדבקות שלילית ב"מיתוסים טהורים".

     

    הוא פנה לידידו משכבר הימים וביקשו, עקב שמו, לפרוש מהעריכה המשותפת. בלוך נאלץ לעזוב את תפקידו כעורך והמשיך לשלוח ביקורות תחת שם אחר. למרות גילו, והפעם בניגוד לפבר עמיתו, החליט לראשונה בחייו להיות מעורב ב"פוליטיקה". עם כיבוש הדרום על ידי הגרמנים, הוא הצטרף למחתרת האנטי-נאצית, נלכד על ידי הגסטפו והוצא להורג ב-1944 כ"טרוריסט".

     

    "ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה"אנאל" ועד לרוצח הפוסט-ציוני", מאת פרופ' שלמה זנד. יצא בסדרת 972 - הסדרה לתרבות מדוברת בעריכת ניר ברעם. עם עובד, 269 עמודים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים