אספניה פור פאבור

המופע החדש שהעלה אמש (ה'), אנטוניו מרקז, בבכורה בישראל, דורש לא מעט אומץ. הרקדן והכוריאוגרף, שנחשב לנושא הלפיד של המחול הספרדי המסורתי ולממשיך דרכם של גדולי הרקדנים ובהם אנטוניו גאדס ואנטוניו רואיז סולר, הוכיח מעבר לכל ספק שלמרות גל המודרנה שמכה במחול הספרדי, הקלאסיקה עודה חיה ונושמת.

מרקז, שהיה לאורך שנים ארוכות מסולניה הבולטים של להקת המחול הלאומית של ספרד, התחנך על ברכי המחול הספרדי הקלאסי וכעת, לאחר שביסס את מעמדה של להקתו, הוא מרשה לעצמו לחזור לשורשים ובמובן מסוים "לחנך" את הקהל.

המופע מתחיל בעיבוד של מרקז ליצירה "הכובע בעל שלוש הקצוות" של המלחין הספרדי מנואל דה פאייה. המסך נפתח על מעגל רוקדים צבעוני ומלא חיות שנותן מקום של כבוד לקסטנייטות. את ההשראה לכוריאוגרפיה שאב מרקז מזו המקורית שיצר רואיז סולר שאותה ביצע מרקז בעברו כסולן בלהקת המחול הלאומית של ספרד.

העלילה, המבוססת על מחזה מאת פדרו אנטוניו דה אלארקם, מתרחשת בכפר קטן שבו מופר האיזון כשראש הכפר מנצל את מעמדו לרעה ומנסה לפתות את אשת הטוחן, שמצידו לא נשאר חייב. זו עבודה תיאטרלית שובבה ומלאת הומור שלאורכה נחשף הצופה לסגנונות המחול הספרדי השונים, ממחולות החצר המעונבים ועד למעגלי הרוקדים, שמהווים בסיס למחול הספרדי העממי.

אם תרצו מדובר בהפקה שמפגישה תיאורטית בין מעגלי הרוקדים של יונתן כרמון לבין הפקות הבלט הקלאסי.

את ההצגה גונבת ללא ספק הרקדנית שרה קאלרו, המגלמת את אשת הטוחן, כאשר לצד ביצוע ללא רבב של הכוריאוגרפיה היא מלבישה את הבמה הריקה מדי בחן עילאי ובחיות.

יצירתו המוזיקאלית של דה פאייה מעוררת השראה ולא קשה להבין מדוע חשוב היה למרקז להעמיד דווקא אותה על במתו. לא בטוח שהקהל הישראלי היה מגלה סבלנות יתרה כלפי העבודה לולא הובטחה לו, בחציו השני של הערב, מנת הפלמנקו מהסוג המתפרץ והייצרי המזוהה כל כך עם מרקז.

כך או כך מעניין היה לצפות בעבודה כשהיא מלווה בתזמורת חיה, מה שהיה מעלה אמנם את הוצאות ההפקה אך משדרג משמעותית את האנרגיה בקהל.

 אחת הפנינים שמגיש מרקז כמתנה לקהל במהלך הערב הוא "זאפאטדו", דואט עם מנהל החזרות של הלהקה, קוריו, שבו מביא כל אחד מהם פרשנות שונה לחלוטין לאותה הכוריאוגרפיה. במשך 10 דקות מצליחים השניים להפנט את הקהל בעבודת רגליים מופלאה איש איש בסגנונו ובצבעים השונים שהוא מביא עמו לבמה. השילוב בין השניים חזק ואפקטיבי בזכות הניגודים שהם מציגים. בעוד שהתנועות של מרקז חדות ומוקפדות, כל כולו אומר פיתוי ומודעות לנוכחות הקהל, סוד קסמו של קוריו מצוי דווקא בלוק הצועני הבלתי מוקפד ובתנועה הנונשלנטית שאחת לה אם יש מי שצופה בה או לא.

המנה העיקרית של הערב היא כוריאוגרפיה משובחת וקומפוזיציה עשירה שיצרו יחדיו מרקז וקוריו ליצירה "בולרו" מאת מוריס ראוול. כמעט בחושך מוחלט מתחילות העיניים לזהות גופים נשיים נעים על הבמה. כפות רגליים שנבעטות, אצבעות כף יד שנצרדות, עקבים שמוטחים ברצפה, ידיים שמכות על חזה וירך וצעדים שמתופפים על הלינוליאום יוצרים מוזיקה ומקצב.

אור כחול עמום מצייר צלליות של נשים בשמלות. הקווים נקיים והאור שמשתנה מאיר את הרקדניות והרקדנים בצבעיה של ספרד – אדום ושחור. רק אז מתחיל ה"בולרו" לנגן.

באמצע הבמה שנתרוקנה מהאנסמבל ניצב מרקז, לבוש במכנסיים שחורים ופלג גופו העליון עירום. שרירי וגמיש הוא מטווס על הבמה. התאורה משתנה מכחול, לכתום ולאדום דם והמוזיקה מתגברת בקרשנדו. התאורה המורכבת שמלווה את העבודה הופכת אותה מנפלאה למסוגננת וספקטקולרית. רקדנים נכנסים ויוצאים מהבמה, פורמות נבנות ומתפרקות וההתרחשות הבלתי פוסקת לצד המוזיקה ההולכת ומתעצמת וצבעי התאורה שמכים בצופה, מערפלת חושים. ניתן לומר ש"הבולרו" של מרקז וקוריו הוא תמציתה של ספרד על כל הדרה, חיוניותה, כוחניותה וכאביה.

את הערב נועלת, כדרכו של מרקז, ה"פיאסטה" - חגיגת ההודיה - בהשתתפות כל רקדני הלהקה. רגע אחרי התשואות לעבודה הקודמת ודקות ספורות לפני סוף המופע מרקז יודע שהקהל נכבש גם הפעם בקסמיו ומשהו בו משתחרר. בלהט הריקוד הוא שורף את הבמה והאקסטזה מדבקת. מחיאות הכפיים הם הדלק שמניע את מרקז והוא מעניק לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה. בסולו שנמשך דקות ארוכות ומוקדש כולו לעבודת רגליים מוכיח מרקז פעם נוספת את גדולתו שבאה לידי ביטוי לא רק בשליטה וירטואוזית בגוף ובסגנונות המחול השונים, אלא לא פחות מכך בכריזמה שמייחדת מתי מעט. אותנטי, מבריק וחסר מתחרים

אנטוניו מרקז ולהקתו: ימים ו'-מוצ"ש, 17-18 בדצמבר, 21:00, במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב; יום א', 19 בדצמבר, אודיטוריום חיפה.