שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הכבוד האבוד של איבן טורגנייב

    בשבוע שעבר עלה לראשונה בישראל ההצגה "חודש בכפר", פרי עטו של הסופר הרוסי הנודע טורגנייב. במאי ההצגה, חנן שניר, בראיון על המחזה שנקטל עם צאתו ברוסיה, אך היווה השראה לכתיבתו של צ'כוב. תגלית מקומית

    איבן סרגייביץ טורגנייב מוכר לחובבי הספרות בעולם כסופר הרוסי הראשון שזכה להכרה ולהצלחה במערב, בין היתר בזכות הנודע שבספריו "אבות ובנים", שיצא לאור בשנת 1862, עורר סערה גדולה במולדתו ובסופו של דבר גרם לטורגנייב להגר לפריז.

     

    בתחילת דרכו עסק טורגנייב לא מעט בכתיבת שירה ומחזאות, אך מהר מאוד התייאש וזנח תחומי כתיבה אלה בשל עטיהם המושחזים של המבקרים שהמליצו לו להתמקד בכתיבה ספרותית. ברשימת מחזותיו של טורגנייב בולטת הדרמה הפסיכולוגית "חודש בכפר", הנחשבת למודל שעליו התבססו בין היתר מחזותיו של אנטון צ'כוב "השחף" ו"הדוד ואניה". בשבוע שעבר עלה מחזהו של טורגנייב לראשונה על במת התיאטרון הישראלי.

     

    "מאז ומתמיד אהבתי את צ'כוב ואת סגנון הכתיבה שלו שמביא מעין דרמה פסיכולוגית", מספר חנן שניר, במאי ההצגה, ומוסיף, "כשלמדתי תיאטרון ידעתי שארצה לביים מחזות שלו, ושנים מאוחר יותר גיליתי שבעצם המחזאות הצ'כובית מבוססת על הכתיבה של טורגנייב שנוצרה זמן רב לפני הולדתו של צ'כוב. טורגנייב היה הראשון שעסק במאבקים פסיכולוגיים דרמטיים שמתרחשים בתוך ראשיהם של הדמויות, אבל צ'כוב היה זה שגרף את הקרדיט. אגב, כשהמחזה 'חודש בכפר' עלה לראשונה בשנת 1850 הוא נקטל על-ידי הביקורת שטענה שהוא לא מספיק דרמטי, אולי מכיוון שבאותה התקופה מחזות עסקו בעלילות מלודרמטיות גדולות, ופה באמת מדובר בסיפור קטן שבו למעשה שום דבר ממשי לא קורה והדרמה נשארת ברמת הדמיון והפנטזיה של הגיבורים. הסערה היא פנימית. טורגנייב נחשב לסופר מאוד מוערך, אבל כמחזאי, הרבה בגלל הביקורת, הוא עצמו לא העריך את כישרונו, כך שהמחזה הזה היה בשבילי גילוי אמיתי".

     

    אתה תובע את עלבונו?

     

    "אולי, במידה מסוימת, למרות שזו אמירה קצת אירונית מכיוון שמי אני שאבוא 150 שנה אחרי לתבוע את עלבונו. סטניסלבסקי היה זה שעשה עם מחזותיו של טורגנייב צדק. הוא גילה אותם אחרי שביים את כל מחזותיו של צ'כוב והבין שהוא היה המקור לזא'נר שכל כך מזוהה עם צ'כוב. גם אני גיליתי את טורגנייב בדיעבד, והסיבה לכך היא מפני שמעולם לא נחשפתי אליו קודם לכן. אני איש תיאטרון ישראלי והמחזה הזה מעולם לא עלה בישראל. למדתי תיאטרון בלונדון ובתקופת הלימודים הוא לא הוצג שם. הפעם הראשונה שנתקלתי במחזה היתה לפני 23 שנים. מסתבר שתיאטרון 'הקאמרי' פנה לשלונסקי וביקש ממנו לתרגם את המחזה, אבל משום מה הוא מעולם לא יצא לפועל. אני משער שב'קאמרי' חשבו שהשפה השלונסקית היתה מעט ארכאית ושהסיפור עצמו היה כבד מדי. לאחר מותו של שלונסקי החליטה משפחתו להוציא את התרגום בהוצאת 'ספריית הפועלים', והמהדורה במקרה התגלגלה לידי. מאוחר יותר, כשלימדתי בסמינר הקיבוצים, השתמשתי במחזה לבימוי סצינות של תלמידים, ומאז אני מגלגל את הרעיון לביים את המחזה בתיאטרון".

     

    לקח לך 20 שנה להגשים את החלום.

     

    "כן. המחזה מופיע ברשימת הרפרטואר של תיאטרון הבימה כבר יותר משלוש שנים, אבל לא מצאתי קאסט מתאים של שחקנים".

     

    למה חיכית?

     

    "לדמות הראשית. בעצם ההפקה התחילה להתגלגל אחרי שביימתי את אסנת פישמן ב'קופסה שחורה'. היא התאימה לי מאוד לדמות, יש בה משהו מאוד לא צברי. היא מאוד אירופאית ואצילית. מסביבה נוצר הרכב מעניין ומגוון של שחקנים ופתאום הבנתי שזה אפשרי".

     

    מהו משך אותך דווקא למחזה הזה?

     

    "זהו המחזה הפסיכולוגי הראשון שנכתב אי פעם בספרות הדרמטית הרוסית, ומכיוון שיש בי אהבה קדומה לסגנון תיאטרוני מעודן שבו העלילות הן התפתחות רגשית של הדמויות, הוא פשוט דיבר אליי. טורגנייב הגדיר את המחזה כקומי וההגדרה הזו מעניינת בעיקר מפני שבאותה התקופה קומדיה היתה בסגנון מחזותיו של גוגול, שהן על גבול הסלפסטיק - אם צריך למצוא לז'אנר תואם עכשווי. גם בזה, אם תרצי, צ'כוב הלך בעקבות טורגנייב, ומספר ממחזותיו, שהם ללא ספק דרמות די עצובות, הוא הגדיר כקומדיות".

     

    התיאטרון, כך נהוג לומר, הוא מראה של המציאות והמציאות העכשווית מהירה ובוטה. זה סיכון ללכת על מחזה שבא מזמן אחר ומביא קצב שבמושגים עכשוויים זר לנו.

     

    "אנשים הולכים לקולנוע לראות סרטים יפנים, סיניים ואיטלקים, ובכל זאת מצליחים למצוא נקודות חיבור והזדהות שמדברות אליהם. לפעמים דווקא התעסקות בחומרים אקטואליים שלקוחים מתוך החדשות היומיומיות המתישות יכולה להרחיק ולאטום. לגבי הסיכון שאת מדברת עליו, אני מקווה מאוד שזה מסתכן. לא חייבים לעשות כל הזמן את אותם הדברים"

     

    גם עבור השחקנים נדרשה הסתגלות לאורח החיים ברוסיה הקדומה.

     

    "האצולה הכפרית הרוסית שמה דגש רב על כל עניין התרבות. ילדי האחוזות קיבלו שיעורים פרטיים בפסנתר ובצרפתית שהיתה חביבה על האצולה הרוסית וסמל לתרבותיות. אסנת משתמשת במשפטים בצרפתית שהיא עדיין עובדת עליהם, חלק מהשחקנים למדו לצורך ההצגה לנגן על פסנתר, יובל סגל, שבחיים שלו לא ראה מפוחית, קיבל שיעורי מפוחית".

     

    למה החלטת לעבד מחדש את התרגום.

     

    "אי אפשר היה לדבר ולהציג את התרגום של שלונסקי. מצאתי בחורה צעירה דוברת רוסית, שתרגמה לי מילולית את הטקסט. השתמשתי בתרגום המדויק שלה ובעוד ארבעה תרגומים שונים של המחזה לאנגלית, ובניתי גרסה ששומרת על רוח המחזה אבל מהדקת אותו. אורך המחזה המקורי כארבע שעות והיה לי ברור שזה לעולם לא יעבור, מה גם שהוא כלל כל מיני מניירות של השפה ומונולוגים ארוכים ומייגעים שהיו תואמים את רוח התקופה, אבל כיום, בקצב החיים שבו אנו חיים, היו נתפשים כארכאיים".

     

    המחזה הוא בעצם על דמויות שחיות בתוך מסגרת, מנסות לכאורה לשבור אותה אך נשארות בתוכה והדבר בא לידי ביטוי גם בתפאורה.

     

    "בהחלט. את בימת ההתרחשות מקיפה מסגרת של תמונה, כשמה שרצינו ליצור בזה הוא אידיליה ויזואלית לא ממש נטורליסטית. יצרנו גן קסום בתוך תמונה שממנה ודרכה הדמויות נכנסות ויוצאות. אני חושב שהמחזה מציג דמויות מאוד תרבותיות עם ציפיות גדולות מעצמם, עם תקוות ושאיפות עצומות שבסופו של דבר לא ממומשות. זה בדיוק מה שצ'כוב הדגיש במחזות שלו – דמויות שרוחשות מבפנים, אבל שמבחינה חיצונית שום שינוי מהותי לא קורה להם ולכן תחושת ההחמצה והתסכול כה רבה".

     

    אחרי ההפקה הזו אתה אמור לביים את מחזהו של יוג'ין אוניל, "מסע ארוך אל תוך הלילה". אתה רואה קו שעובר בין הבחירות שלך?

     

    "לא. אני עושה נקודות, אחרים יכולים למתוח קו. אני מביים רק דברים שאני מתאהב בהם. אני מביים הצגה בשנה, ואף אחד לא רודף אחרי. הגעתי לגיל שבו, תודה לאל, אני לא צריך להוכיח את עצמי. זו פריווילגיה. אני עוסק רק במה שמעניין אותי לטפל בו".

     

    ומתי מתחילים בחזרות ליוג'ין?

     

    "זה עדיין לא ברור. העתיד, כמו שאת יודעת, לוט בערפל".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים