מחץ הדלתא

ארצות-הברית עשתה שלשום צעד נוסף בדרך לכיבוש החלל: הניסוי המוצלח של המשגר דלתא-4 - המשגר הכבד והחזק ביותר בעולם - מעניק לארצות-הברית יכולת להביא לחלל מטענים גדולים וכבדים מאוד. כדי לבנות תשתית בחלל צריך בין היתר משאיות כבדות, והמשגר הזה הוא בהחלט משאית כזו, אמר מומחה חלל אמריקני על המשגר, מתוצרת חברת בואינג.

את המשגר הכבד ורב-העוצמה עמדו לשגר כבר לפני מספר ימים, אבל הדבר נדחה בגלל תנאי מזג-האוויר בכייף קנברל בפלורידה. אחרי השיגור המוצלח מתוכננות כבר שתי משימות למשגר דלתא-4. הראשונה היא להציב בחלל לוויין נוסף המיועד לגלות שיגורים של טילים בליסטיים. לוויין כזה התריע על שיגורי הסקאדים לעבר ישראל מעיראק בשנת 1991. הלוויין השני הוא לוויין ריגול סודי ביותר. כדי לתת קנה-מידה על התקציבים של ארהב בתחום החלל, נציין רק ששיגור לוויין אחד עולה 411 מיליון דולר.

המשגר, שאורכו 70 מטר ומשקלו 800 טון, מונע באמצעות שלושה מאיצים אדירים המופעלים בעזרת מימן נוזלי. אלו יוצרים בעת הבעירה שלהם דחף אדיר. כדי ליצור דחף אדיר שכזה, המאיצים שורפים 3 טון דלק בשנייה. כל מאיץ יוצר כוח השווה ל-17 מיליון כוחות-סוס.

שני המנועים שהוספו לגופו של המשגר המקורי, מדגם דלתא-2, נותנים למשגר החדש כוח אדיר, שיבוא לידי ביטוי ביכולת להציב בחלל מטענים כבדים - עד 14 טון. המדובר בלוויינים מתוחכמים ביותר או במטענים אחרים שמיועדים לתחנת החלל הבינלאומית, ההולכת ונבנית על-ידי ארה"ב ומדינות נוספות.

בינתיים מקבלת התחנה ציוד וצוותים חלופיים באמצעות המשגר הרוסי סויוז. זאת בעקבות הפסקת שיגורי מעבורות החלל כתוצאה מאסון ההתרסקות של המעבורת קולומביה. כאשר תסתיים בניית התחנה היא תזדקק לאספקה קבועה, והמשגר הזה מיועד לבצע את המשימה.

בתעשיית החלל העולמית יודעים כי מי שתהיה לו יכולת להביא מטענים כבדים יותר בדייקנות רבה למקומם המיועד בחלל ינצח במירוץ הזה, שיש בו גם יוקרה אבל גם הרבה מאוד כסף. האמריקנים רואים בחלל גם פוטנציאל עיסקי נוסף, בעיקר בכל הקשור לשידורי תקשורת מהירה. לצורך תקשורת זו, הכוללת תקשורת בפס רחב באינטרנט, יהיה צורך בלוויינים גדולים וכבדים יותר.

בקונצרן השיגור האירופאי אריאן עוקבים בעניין רב אחר מאמצי ארה"ב לפתח יכולת שיגור משופרת. הדלתא-4 חזק יותר מהאריאן 5 האירופאי. ניתן להניח כי הצלחה של האמריקנים תדרבן את האירופאים לשפר את יכולתם בתחום השיגורים הכבדים.

פעם התחרו האמריקנים בברית-המועצות בכל הקשור ליכולת שיגור. כיום התחרות היא נגד אירופה. לצד המלחמה עם האירופאים, יש כיום שיתוף פעולה נרחב בין ארה"ב ורוסיה בכל הקשור לכיבוש החלל. את משימות הובלת הצוותים והציוד לתחנת החלל לקחה על עצמה רוסיה, כאמור, מיד אחרי אסון המעבורת קולומביה.

בתחום הצבאי של שיגור לווייני ריגול והתראה, ארה"ב לא משתפת פעולה עם רוסיה, אבל בתחומים האזרחיים קיים שיתוף-פעולה נרחב. המציאות העולמית החדשה והרצון של אמריקנים ורוסים לנצל את הידע שרכשו במשך שנים רבות של מלחמה קרה לצרכים עיסקיים, הולידו את פרויקט שיגור ימי שחברת בואינג האמריקנית היא שותפה בכירה בו.

היות ומעט מאוד אתרי שיגור ללוויינים מצויים מתחת לקו המשווה או כמעט מתחתיו, החליטו אלה שהגו את הרעיון ליצור משגר צף שיובא לנקודה הנוחה ביותר מתחת לקו המשווה, ומשם ישגר את הלוויינים למסלולם בחלל. שיגור מקו המשווה נותן יתרון, שכן הלוויין נזרק לחלל בקלות רבה יותר בגלל הסיבוב של כדור-הארץ.

לחברת בואינג היתה את הטכנולוגיה הבסיסית, לשתי חברות רוסיות שבעבר פיתחו וייצרו טילים בליסטיים שאיימו על ארהב היה את המשגר, ולחברה נורבגית היה את הידע הימי לצורך הפרויקט המורכב. שינויים מעטים יחסית הפכו את טיל הזניט הרוסי, שבמקור תוכנן לשאת ראש קרבי רגיל או גרעיני, למשגר לוויינים יעיל.

בואינג תיכננה את התפיסה המהפכנית של הפרויקט. החברה הנורבגית המתמחה בקידוחי נפט תת-ימיים סיפקה את המשגר הצף. למרות שגם פלטפורמה ימית לקידוחי נפט היא מתקן ענק, היה צורך להגדיל אותו כדי לאפשר את הסבתו לבסיס שיגור צף. הוספת המקטע הנוסף, משהו בגודל של בניין משרדים בן עשר קומות, נעשתה בנורבגיה והפלטפורמה הענקית נגררה ללונג ביץ' במסע ימי ממושך.

שיתוף הפעולה האמריקני-רוסי חושף פן מעניין מאוד של הסדר העולמי החדש אחרי התפרקותה של ברהמ - ההסבה של טכנולוגיית טילים בליסטיים שנועדו בעבר להשמדת ארהב למשגרי לוויינים.