משטר הזכיונות לנצח
הזכיונות הם מקור של כוח פוליטי, של עוצמה מפלגתית, של חלוקת שלל סיעתית, של השפעת מעטים על אורח חייהם של רבים. ולכן ממשלות ימציאו, מהגורן ומהיקב, נימוקים בעד המשכו וביצורו של משטר הזכיונות והוא ישרוד לנצח. לרעת כולנו
זכיונות, אומרים הכלכלנים, מייצרים שחיתויות. בכל מקום, בכל ענף שבו הפעילות העיסקית מוגבלת ומותנית בקבלת זיכיון מידי המושל, יהיה שמו אשר יהיה - ממשלה, שר, ראש עיר, פקיד בכיר - שם נוצרת קרקע פורייה לצמיחת השחיתויות.
המולטי-מיליונרים הגדולים של ברה"מ לאחר קריסת הקומוניזם ינקו את הונם ההתחלתי מסחר בזכיונות-יבוא למוצרים מובקשים, ממכוניות ועד כדורגל.
כל סיפורי השחיתות ברשות הפלשתינית נדבקו לבעלים של חברות שזכו מידי הראיס ערפאת לזיכיון בלעדי ליבוא והפצה של מלט, בנזין, סיגריות, טלפונים ניידים ועוד.
לכאורה, זה לא חייב להיות כך. ממשלה אחראית מוציאה מכרז למכירת זיכיון לפעילות עיסקית מסוימת, נאמר - שידורי טלוויזיה מסחרית. יש מתחרים, יש הצעות מחיר ולבסוף, בהתאם לכללים ברורים ולתחשיב נוקשה, מישהו זוכה. האין זו השיטה הנכונה להבטיח את מקסימום הרווח לממשלה? האין בכך שיא של שקיפות, אמינות ותחרותיות?
פגיעה בשוק החופשי
התשובה היא לא, וזאת משום שמכירת זיכיון היום לא יכולה לתת ביטוי לשינויים בשוק שבו יפעל בעל הזיכיון מחר ומחרתיים. ולכן השוק הזה חייב להישאר פתוח לכניסה של מתחרים וליציאה של מפסידנים. סגירת השוק לטובת בעלי זכיונות בלבד, ולא משנה באיזה מחיר התחלתי הם נרכשו, פוגעת על פני זמן בתפקודו של מגנון ההקצאה היעיל ביותר שהמציא האדם: השוק החופשי.
זכיונות חוסמים שווקים ובשל כך הם בלתי-יעילים. זכיונות מדכאים תחרות ומשום כך הם בלתי-יצרניים. שיטת הזכיונות אף יוצרת סביבה פוליטית שבה הכל תלוי במוצא פיו של בעל-שררה ציבורי, ומשום כך היא משמשת מדגרה לשתדלנים, מקורבים, מביאים-ומוציאים וחבריהם.
להחליף לשיטת הרשיונות
מכלל נימוקים אלו הגיע מדע הכלכלה מזמן למסקנה שמימשל נאור חייב להחליף את שיטת הזכיונות בשיטת הרשיונות. ההבדל העיקרי בין זיכיון לרשיון הוא בכך שהזיכיון סוגר שוק למתחרים חדשים, בשעה שהרישיון ניתן לכל מתחרה העומד בתנאי סף מפורשים.
בטלוויזיה המסחרית בישראל הופעלה ומופעלת גם עכשיו השיטה של זכיונות. באינטרנט, לעומת זאת, הופעלה מלהתחילה שיטת הרשיונות: כל מי שרצה להיות ספק אינטרנט קיבל היתר לכך, תמורת תשלום נמוך והסכמה לכמה מיגבלות המקובלות בעולם. לא נערכו מכרזים, לא הוקמו ועדות ואף אחד לא ניסה לברר האם מגוון האתרים שמציע ספק אינטרנט אחד יותר איכותי ממה שמציע האחר. הבחירה הועברה מלכתחילה - כפי שצריכה להיות מועברת - לידי הצרכן. בכלכלה יעילה, הלקוח הוא המלך והטעמים שלו קובעים ולא אלה של ועדות להקצאת זכיונות.
מיותר לציין, שהאינטרנט הישראלי נחשב לסיפור הצלחה בקנה מידה עולמי, מה שלא ניתן לומר על הטלוויזיה המסחרית הישראלית.
אלא שלממשלות נורא, אבל נורא, קשה לוותר על משטר של זכיונות. הזכיונות הם מקור של כוח פוליטי, של עוצמה מפלגתית, של חלוקת שלל סיעתית, של השפעת מעטים על אורח חייהם של רבים. ולכן ממשלות ימציאו, מהגורן ומהיקב, נימוקים בעד המשכו וביצורו של משטר הזכיונות והוא ישרוד לנצח. לרעת כולנו.
אל תעשה עסקים עם ממשלה
עצה לי ליזמים ומשקיעים: לעולם, אבל לעולם, אל תהיו שותפים לעסק עם ממשלת ישראל.
לא משנה מהו קו הייצור שלכם, לא משנה מה השוק שלכם, לא משנה כמה אחוזי שליטה בחברה יש לכם. אם השותפה שלכם היא ממשלת ישראל, אתם בצרה תמידית. אתם מסומנים מראש, חשודים מראש ונתונים לחסדי הקפריזות של השרים המתחלפים ופקידיהם.
הסתכלו, למשל, על סמי ועידן עופר, משפחה של אנשי עסקים מדורי דורות. ממשלת ישראל היתה השותפה שלהם בצים והיא עדיין השותפה שלהם בבתי זיקוק. מפני שצים חדלה מזמן להיות חברת הספנות הלאומית של ישראל - בעולם התובלה הימית אין יותר חברות ספנות לאומיות - טבעי היה שמניות הממשלה בצים יימכרו לגורם פרטי. לצורך מכירה, הזמינה הממשלה הערכות שווי של צים והחלה לנהל משא ומתן נוקשה, שבסופו מכרה את החלק שלה למשפחת עופר במחיר ממש טוב.
כך, לפחות, חשבו החשבים הכלליים של משרדי הממשלה המעורבים במכירה, אנשים ישרים כמו סרגלים. הם, כמובן, טעו.
הנחת היסוד בשיח הישראלי אומרת שהממשלה תמיד מוכרת את נכסיה בזול, ואם היא עוד מוכרת אותם למי שהיו שותפיה, קל וחומר שהמכירה נעשתה בזיל הזול, בהפסד.
לא יועילו תחשיבים, הסברים, מאזנים, ניתוחים. זה לא עניין של שיכנוע, זה עניין של אמונה כמעט דתית, של אידיאולוגיה.
מהו מחיר הוגן?
החברה לישראל (חברת השקעות שבשליטת קבוצת סמי ועידן עופר, שבאמצעותה נרכש חלקה של הממשלה בצים) יצאה מגדרה להוכיח ששני הצדדים עשו כאן עיסקה טובה לשניהם. לא עזר גם הדיון בוועדה בכנסת: בעיני חלק נכבד מדעת הקהל בארץ, מערכת היחסים בין ממשלה לעסקים היא תמיד משחק סכום אפס. ולכן, אם משפחת עופר הרוויחה, הממשלה הפסידה. ולהיפך: כדי שהממשלה תרוויח, משפחת עופר חייבת להפסיד.
כעת מתמודדת החברה לישראל עם פרשת בתי הזיקוק. לכאורה, סיפור פשוט: החברה לישראל מחזיקה ב-26% מחברת הגג בתי הזיקוק לנפט (בז"ן), שבבעלותה בתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד. הממשלה מחזיקה ב-74%. משרד האוצר, המייצג את הממשלה, משוכנע שצריך לפצל את שוק הזיקוק בישראל בין שני בתי הזיזוק, להפריט אותם ולגרום לתחרות ביניהם.
אולי כן, אולי לא; הנימוקים חזקים לשני הצדדים. איש לא מפריע לממשלה לממש את תוכניותיה. היא יכולה לקנות מהחברה לישראל את מניות המיעוט ולהשתלט על בז"ן כולה. אחר-כך יכולה הממשלה לפצל את בז"ן לשניים ולהפריט כל חלק בנפרד, באמצעות הנפקה או מכרז. כל מה שצריך כדי לקיים את המבצע הוא לשלם לחברה לישראל מחיר הוגן עבור חבילת המניות שבידיה.
מהו מחיר הוגן? גם זה הוסכם, אחרי משא ומתן מתיש בין משפחת עופר לבין החשב הכללי הקודם של האוצר, ניר גלעד.
הסיכום התבסס על הערכת שווי שהוזמנה אצל פרופ' יצחק סוארי - המועמד לנגיד בנק ישראל. מדובר היה ב-120 מיליון דולר.
מחיר לא נמוך, לא גבוה, סביר. מחיר סביר במיוחד לנוכח הטענה של שר האוצר נתניהו שהוא רוצה בהפרטה של חברות ממשלתיות, כולל הבנקים, בכל מחיר שהוא. המחיר אצלו לא קובע, שינוי הבעלות קובע. התועלת שמפיק המשק הלאומי כולו מהעברה של עסק שבבעלות הממשלה לבעלות פרטית עולה, לדעתו, על השיקול הפיינסי הצר. מי שמאמין בתרומתה העצומה של ההפרטה לצמיחה ולרווחת הכלל לא יתעקש על מקסימום ההכנסות לקופת המדינה - ויעכב בשל כך את ההפרטה ואת התחרות.
"מה יגידו"
אלא שדווקא במו"מ עם החברה לישראל שכח האוצר את עקרונותיו אלו. מפחד מה יגידו נכנס המשרד לאמביציה. החשב הכללי החדש, ירון זליכה, איש מבריק אך כוחני, כבר הצליח לכופף את משפחת עופר ולקבל את הסכמתה למחיר הנמוך בכ-20 מיליון דולר מההסכם המקורי. אומנם הכיפוף הנ"ל עלה לממשלה בקיפאון מתמשך בהפרטה, באי-פיצול בתי הזיקוק במועד אידיאלי (ערב הגאות הגדולה במחירי הזיקוק) ובוויתורים מבניים אחרים, אבל במקרה של בתי הזיקוק הושתקו ונשכחו הנימוקים הכלכליים הכלל-לאומיים. העיקר ללמד לקח את בעלי ההון שהעזו להצליח.
כמו תמיד במו"מ מסחרי, מערערים עכשיו אנשי החברה לישראל על פרטי הסכם אחרים ומעלים הצעות-נגד. האוצר זועף, זועם, משגר מכתבי איום.
עוד מעט-קט ואנשי קומנדו לבושים בשחור יפשטו על המשרדים של בתי זיקוק לנפט, כפי שפשטו אנשי הכוחות הרוסיים המיוחדים על משרדיה של חברת הנפט יוקוס, בפקודתו של נשיא רוסיה פוטין.
הטענה שלפיה לחברה לישראל לא מגיע אפילו שקל אחד תמורת מניותיה בבתי הזיקוק, משום שאלו מזקקים את הנפט בישראל מכוחו של זיכיון ממשלתי, היא שטות כלכלית. מניות החברה לישראל בבתי הזיקוק שוות למחיר שבו יכלה החברה למכור אותן בעיסקה בין קונה מרצון למוכר מרצון. עסק חי שווה את סך כל הרווחים העתידיים שלו, בלי שום קשר לעברו.
ובאשר לזיכיון: באמת אין בו צורך. בבקשה, שממשלת ישראל תגלה אומץ לב כלכלי ועיסקי ותכריז שמעתה שוק זיקוק הנפט בישראל (וגם שוק הטלוויזיה המסחרית) פתוח לכל. כל יזם וכל משקיע שיש להם היכולת, הנכונות והם יעמדו בדרישות התקנים הסביבתיים והבטחוניים יקבלו רשיון להפעיל בתי זיקוק - ורשיון להפעיל ערוץ טלוויזיה מסחרי. למה לא?
לא, כי ממשלת ישראל לא תסכים לוותר על כוחה הרב כמחלקת זכיונות. גם פוטין הרוסי לא מוותר.
