בלדה לאוהד השמאלני
"התמונה הדמיונית של מאות אוהדים המלווים את הקבוצה (תוך כדי שירת 'כתום עולה'?), התחלפה במציאות אפורה. לפני שהמיניבוס הממוגן אסף אותי הספקתי להשלים מניין ולהידחף למספר שיחות בסנדוויצ'יה המקומית. לא נתקלתי בתושב אחד שידע כי יש הערב משחק". אורי יסעור בילה יום עם אליצור גוש קטיף
16:12. 'אין ממה לחשוש', חזרתי ואמרתי לעצמי, 'הרי אנשים גרים שם', אבל כאב הבטן העמום התחיל כבר בצומת יד מרדכי, ורק התגבר ככל שהדרמתי. בעוד מספר שעות יתחיל משחק הכדורסל בין אליצור גוש קטיף להפועל ערד, במסגרת ליגה ב', ואני שיריינתי לעצמי כרטיס ליציע, כמו גם מקום של כבוד במיניבוס הממוגן של הקבוצה המארחת.
בשבוע האחרון ניסו טובי ידידי להניא אותי מהכוונה לנסוע. "מה יש לך לעשות שם?", שאלו אותי. "חסר לך אקשן בחיים?". רובם תהו בקול רם: "מה לשמאלני מוצהר כמוך ולקבוצה של מתנחלים?".
ובכן, גילוי נאות. אני מחבב מתנחלים. אני יודע שההכללה הזו נשמעת מגוכחת, ושאין לה אח ורע בקרב המשתייכים למחנה הפוליטי שלי, אבל כל הסלידה מהעמדות הפוליטיות-משיחיות לא מצליחה לדכא את ההערכה הרבה שאני רוחש לציבור הנאבק על מטרותיו ואמונותיו. תהיתי, אם כן, האם הסתירה הפנימית הזו תוכל להתקיים. האם אתקבל על ידיהם כאוהד השמאלני היחיד בהיסטוריה של אליצור גוש קטיף, או שמא רכבת מלחמת האחים כבר עזבה את התחנה, וכבר לא נוכל להשתייך לאותה ליגה?
17:33. הדרך המובילה לגוש קטיף דומה להפליא לכבישי דרום-לבנון הזכורים לי מסוף המאה הקודמת: אחרי שהמתנו במחסום כ-45 דקות אישר צה"ל את התנועה, והמראה שהתגלה היה בעיקר של כפרים ערבים חצי-נטושים, מוצבי צה"ל ורשתות נ"ט. נהג הטרמפ שתפסתי במחסום כיסופים, לעומת זאת, היה חביב להפליא. חביבות שתאפיין מאוחר יותר את כל האנשים שאפגוש בביקור הקצר שלי ביישוב היהודי הכי מופגז בארץ, ושכמו בכל המקרים, תתנגש עם העמדות והערכים שייצגו אותם אנשים.
17:35. "מה זה הכפר הזה?", הצבעתי על קבוצת בתים לצד הדרך. "זה?", ענה הנהג. "לא יודע. ערבים. הנה, מהעיקול הבא כבר לא תצטרך לראות אותם".
איזה מסכנים האוהדים
חברות במצוקה, וכאלה הנמצאות בעיצומו של מאבק, נוטות לחפש סמלים מאחדים, וקבוצות ספורט משמשות בתפקיד זה לעתים קרובות. לדוגמא, קשה לראות בהקשר אחר את הימים הסוערים שלפני המשחק בין נבחרות ישראל ואוסטריה, ב-2001, או את האהדה העצומה לקבוצת הכדורסל של המדינה.
אך התמונה הדמיונית של מאות אוהדים המלווים את אליצור גוש קטיף למשחקיה (תוך כדי שירת 'כתום עולה'?), התחלפה במהירות במציאות אפורה הרבה יותר. לפני שהמיניבוס הממוגן אסף אותי מנווה דקלים הספקתי לשוטט מעט ביישוב, לחזות בשקיעה מרהיבה מבין הבטונדות שמגינות על הדרך מהמרכז המסחרי לאולם הכדורסל, להשלים מניין לתפילת ערבית במעין בית-כנסת מאולתר ולהידחף למספר שיחות בסנדוויצ'יה הבשרית שבמקום. בכל אלו לא נתקלתי בתושב אחד שידע כי יש הערב משחק.
יום לפני כן פרצה סערת 'הטלאי הכתום', והיא ממקדת אליה את מירב נושאי השיחה. "בן חמו, יש לך טלאי בשבילי?", שואל אחד האנשים את המוכר מעבר לדלפק. "בדיוק אזל", עונה בן חמו בחיוך. כל הנוכחים טוענים כי מעולם לא ראו אנשים העונדים טלאי כתום. הכל, לדבריהם, ניפוח של התקשורת.
סביר שהיעדר העניין במשחק נובע גם מאי-ההצלחה הבולט של הקבוצה. לאחר שבעה מחזורים ניצבת אליצור גוש קטיף במקום האחרון במחוז הנגב של ליגה ב', עם שבעה הפסדים. הניצחון היחיד של הקבוצה העונה, על הפועל ירוחם, נמחק מהרשומות מאחר שירוחם התפרקה. בשנה שעברה, מספרים, הגיע קהל רב למשחק סיום העונה של קבוצת הילדים שנאבקה מול הפועל עין גדי על תואר האליפות, והפסידה אותו בדקות הסיום.
צער גידול בנות
18:19. למרכז המסחרי הגיעה קבוצת בני נוער מהישיבה הקדם-צבאית בעצמונה. אני מצטרף אליהם לצפייה בשידור חוזר של המשחק בין ברצלונה ללבאנטה, ואחד מהם מספר כי אכן שמע על קיומה של הקבוצה. הוא עצמו שיחק באליצור רעננה, גם כן בליגה ב', שקל להצטרף לקבוצה המקומית, אבל ויתר בסופו של דבר. לפתע מצטרף בחור נוסף וקורא לחבריו: "יש צער גידול בנות בערוץ 6, תעבירו". תוך שניות ספורות נעלם רונאלדיניו מהמסך, ואחת מהאחיות אולסון, בגיל 8 (בשלב הטרום-אנורקסי), מחליפה את מקומו. אני נפרד מהחבורה והולך לאולם הכדורסל. יש גבול גם למה שאני מסוגל לסבול בשביל כתבה.
האימון שתוכנן לקבוצת הנערים בוטל עקב צום י' בטבת, שהסתיים רק לפני שעה, והמרכז המפואר חשוך. בקומת המרתף צופה אם יחד עם כמה ילדים בסרטים מצויירים של 'מיץ פטל' ו'דירה להשכיר'. מסביב, כמו בכל מתנ"ס המכבד את עצמו, תלויים ציורים, וכתבים שונים של ילדים ובני נוער. הנושאים כאן מעט שונים - הקיר המרכזי מוקדש לסיפור חייו של המרגל הישראלי הכלוא ג'ונתן פולארד, נושא הציור העיקרי הוא חיילים, מגדלי שמירה וטלטליות.
גם בימים כתיקונם לא רואה האולם בנווה דקלים יותר מאשר אימונים. איגוד הכדורסל אוסר באופן רשמי על קיום משחקים בגוש קטיף וכל הקבוצות של המועדון, מקט-סל ועד הקבוצה הבוגרת, נאלצות לארח את משחקיהן מחוץ לרצועת עזה. קיבוץ בארי הסמוך, חילוני למהדרין, הסכים לשמש תמורת סכום סמלי כבית החילופי. במהלך חנוכה אמור היה להתקיים בנווה דקלים טורניר מחווה לגוש-קטיף בהשתתפות קבוצות הנערים של אליצור מרחבי הארץ. הקבוצות ביטלו את הגעתן ברגע האחרון, אחרי שרוב ההורים התחרטו והודיעו כי לא יאפשרו לילדיהם להגיע.
הכדורסל בגוש קטיף הוא בייבי של גבי יזרעאלי. גבי, שהביא את הכדורסל לגוש לפני 18 שנים, הוא מהאנשים שאפשר לראות להם את הניצוץ בעיניים כשהם מדברים על הענף. הוא גם משמש כרגע כמאמן הקבוצה.
19:55. חמש דקות לפני השעה היעודה לפתיחת המשחק מגיעה הפועל ערד. מאמן הקבוצה מתנצל על האיחור בפני השופטים. היציעים ריקים, ואפילו אני כבר לא שוגה באשליות - אני אהיה כל הקהל.
יש בנו אהבה והיא תנצח
20:20. ערד פותחים את המשחק ב-5:0, אבל גוש קטיף מתעשתים מהר, ואילן מעניק בדקה השישית את היתרון למארחים – 8:10. עד לסיום הרבע הראשון היתרון גדל, וסל של אפרים עם הבאזר קובע 10:18. הד מחיאות הכפים שלי באולם הריק נשמע מביך מדי, ואני מוותר על הרעיון. הפער עוד מספיק לגדול ל-13:26, לפני שערד מצמצמת ל-19:26 במחצית.
"זה היה יותר טוב מהמצופה", אומר גבי. "אנחנו קצת בבעיית עבירות, אבל אם נסתדר ברבע השלישי, אנחנו יכולים לנצח". הוא גם קצת מתעצבן על אפרים, שמנצל את ההפסקה כדי לדבר בטלפון הסלולרי.
"מה הקטע עם הטלאי הכתום?", שאלתי לפני פתיחת המשחק את אפרים. הוא רק בן 17, אבל במקביל לקריירת המשחק שלו משמש גם כמאמן קבוצת הקט-סל של המועדון וחבר במועצת הנוער היישובית. בן יקיר גוש-קטיף. "אני לא חושב שהכוונה הייתה לערוך השוואה עם השואה", הוא עונה. "היה כאן ניסיון להעביר מסר של הפקרה - מפקירים אותנו כבר כמה שנים, גם אל מול הפצמ"רים, וגם עם תוכנית ההתנתקות/גירוש הזאת".
לאורך כל הדרך מקפיד אפרים ליישר קו עם תפיסת 'יש בנו אהבה והיא תנצח' של מועצת יש"ע. גם אם מישהו טועה, הוא אומר, אנחנו לא שונאים אותו. אנחנו מבדילים בין האדם והדעה הפוליטית. אבל לרגע לא נסדקת החומה הבצורה של צדקת הדרך וההבטחה האלוהית.
"אפרים היה יכול להתקדם בכדורסל", אומר לי גבי. "הוא בהחלט ברמה של ליגה לאומית לנוער, ולפחות ליגה ארצית לבוגרים. הציעו לו בקיץ לעבור לנוער של אליצור אשקלון, אבל הוא העדיף להישאר בגוש קטיף ולהתחזק בתורה".
כתבה על כדורסל או כתבה ימנית?
אפרים מנסה שלשה, מחטיא אבל סוחט עבירה. מהקו הוא קולע רק אחת, אבל גוש קטיף לוקחת את הכדור החוזר. "ללכת על אפרים", צועק גבי, אבל הכדור לא מגיע אליו, והולך לאיבוד, יחד עם המשחק כולו.
"טוב חבר'ה, היינו קרובים יותר מתמיד", מנסה גבי לנחם את חניכיו, אבל נדמה שהוא המאוכזב מכולם. "הכדורסל הוא אמצעי ולא מטרה", מסביר אפרים. "ברור שהייתי רוצה לנצח, אבל זה לא סוף העולם". גם שאר השחקנים לא נראים כואבים יתר על המידה.
22:03. בדרך מבארי אני אוזר אומץ ויוצא מהארון. "אם אני אגיד לך שאני לא מסכים עם כל מה שאתה אומר", אני שואל את אפרים. "שאני מכבד אותך, אבל לא השתכנעתי, מה תגיד?". "אני אעבור איתך על כל הפרטים ואראה איפה טעית".
הערבים, אגב, זוכים ליחס מעט פחות מתחשב: "אם הם יכירו בכך שבורא עולם נתן לנו את המקום הזה, ויבקשו סליחה על מעשיהם השליליים הם יוכלו להישאר פה בארץ, כאורחים".
22:17. "מישהו רוצה לומר משהו נוסף?" אני שואל לפני שאני יורד מהמיניבוס ונפרד מהקבוצה במחסום. "שתהיה כתבה ימנית", צועק אחד מהם. "שתהיה כתבה על כדורסל", מפטיר לעברו גבי.
בדרך צפונה אני עובר על הרשימות שלי. דיברתי הרבה, שמעתי המון, אבל נראה ששום דיאלוג אמיתי לא נוצר. האם תפיסות העולם שלנו לא תוכלנה יותר לגור בכפיפה אחת, או שמא אחרי המשבר עשוי לבוא פיוס? נראה לי שזאת הולכת להיות כתבה עצובה.
