שחר בת 17
שחר פאר פתחה את שנת 2004 עם זכיה נאה באליפות אוסטרליה לנערות. בתחילת 2005 היא תחזור לשם כטניסאית בוגרת, הפעם בתקווה לעבור את המוקדמות. רגע לפני פתיחת עונת הטניס, מספרת פאר שהתקדמה מעל 300 שלבים השנה, על השילוב בין ספורט מקצועני לבית הספר ועל השאיפות לעתיד
לשחר פאר אין זמן. מבית הספר לאימון, לחדר כושר, מבחן מתכונת, משחק גביע או ליגה, אליפות ישראל, שיעורים ולימודים. וכל זה רק כשהיא בארץ. כי בערך חצי מהזמן היא בחו"ל, בתחרויות. אז טוב שיורד קצת גשם לפעמים, שמבטל את המשחק בליגה המקומית. וביום שישי לפנות ערב, אחרי יותר משבועיים של תיאומים, אנחנו יושבים במטבח שבבית משפחת פאר במכבים, לשיחה. לא ארוכה מדי, כי היא כבר צריכה להתחיל לארוז לקראת הנסיעה לניו-זילנד. טורניר אוקלנד הרי מתחיל בשבוע הבא.
הטורנירים באוקיאניה מבשרים על תחילתה של עונת הטניס 2005. הפתיחה הרשמית – אליפות אוסטרליה במלבורן, שתתחיל בחודש ינואר. לפני כמעט שנה, בתחילת חודש פברואר 2004, הגיעה פאר להישג
"כבר במהלך השנה החולפת התחלתי להיכנס לסבב הבוגרות והכל שם שונה מהנערות", היא אומרת. "אני לא מכירה את המתחרות, ברור שיש שם הרבה יותר טניסאיות טובות ואני עולה פה דרגה מבחינת הרמה. זה דורש הרבה יותר ממה שיש בפנים, כלומר מבחינה מנטלית, בהתנהגות על המגרש. יש גם יותר תחרויות, כמעט בכל שלב המשחקים יותר קשים, לא כמו בנוער ששם בכל טורניר יש משחק או שניים קשים. אני עובדת כל השנה על כושר ובכל שנה יש לי תקופת הכנה. אהיה מוכנה לאינטנסיביות הרבה שצריך להשקיע בסבב של הבוגרות. אני מתאמנת הרבה, וזה מה שמחזיק אותי".
הסרט הבלתי-נשכח של יצחק צפל ישורון, "נועה בת 17", משרטט את הלבטים בהם שרויה הגיבורה: מצד אחד, הדרישה להמשיך את דרך ההורים ולהגשים את החזון הסוציאליסטי על פי החינוך אותו קיבלה בתל אביב של שנות החמישים, ומצד שני השאיפה של הנערה המתבגרת לבטא את עצמה ואת מאווייה האישיים. גם שחר פאר בת 17 ("וחצי", היא מדגישה), ובזמן שבני כיתתה (י"ב) שוברים את
הראש על החומר של משרד החינוך בדרך לתעודת בגרות, היא כבר ספורטאית מקצוענית לכל דבר ועניין.
בגיל בו מרבית הפעילות מתבצעת בחברה, בין כתלי בית הספר, שחר פאר מתקדמת יפה בענף ספורט אינדיוודואלי. כשנערים בני גילה עובדים בפיצריות כדי לממן דמי כיס ובילויים, שחר כבר בעסק של הגדולים. כרגע, לדבריה, ההוצאות - טיסות, ציוד, אימונים ועוד - גדולות מההכנסות והיא לא מרוויחה דבר, אבל חברת היי-טק אמורה לאמץ אותה לקראת השנה הבאה ולסייע. ימים ספורים לפני בחינת מתכונת היא חזרה מטורניר בברגמו שבאיטליה, וכעת כאמור היא שוב על המזוודות.
"זה מה שאני אוהבת לעשות – לשחק טניס. הכל אצלי סובב סביב טניס", אומרת שחר, לבושה, איך לא, בטריינינג של איגוד הטניס. "אני משחקת טניס כבר מגיל שש וחצי, בגיל שמונה כבר הייתי בין הטובות בארץ. בגיל שמונה כבר טסתי בפעם הראשונה לטורניר בחו"ל, ברוסיה, עם המאמן הראשון שלי, יגאל גיבש. זה אורח החיים של הטניס בסבב העולמי, וזה מה שכרוך בלהיות ספורטאי מקצועני".
- ואיך את עומדת בעומס? מצד אחד את ספורטאית מקצוענית, מצד שני לומדת לבגרות.
"גם כשיש לי חופש אני כל הזמן מחפשת מה לעשות. אני נהנית שאין לי זמן פנוי ואני כל הזמן עסוקה. אז בבית הספר מאד עוזרים לי ומקלים עלי, לא מחייבים אותי לעשות את כל החובות, מעניקים לי בחינות פנימיות ומשרד החינוך אישר לי מועדי בחינות נפרדים. עוזרים לי מסביב ותומכים בי. בגלל זה לא נכנסתי לפנימיית המחוננים בוינגייט אלא הייתי שם על תקן אקסטרנית, כי לא רציתי לעזוב את בית הספר כאן.
"אני עושה בגרות מלאה – בתקווה. אני לא אגיד שאני תלמידה טובה אבל הציונים בסדר, 75 ומעלה. גם החברות תומכות בי, לא שואלות למה אני לא ככה ולמה אני לא אחרת, וכשאני יכולה אני נפגשת איתן ועם החבר'ה. הנה, למשל הערב באות אלי חברות ונראה ביחד סרט אצלי בבית. אני לא טיפוס של מסיבות, אבל בשבוע שעבר יצאנו לסטנד-אפ. ההורים דוחפים אותי להיפגש עם חברות ואני מנסה לא לפקשש דברים חשובים, ואם כן – אז מתגברים. הרי גם הם לא מקבלים את מה שאני מקבלת מהספורט ומהטניס".
שחר - כמה מפתיע - באה ממשפחה של טניס. שני אחיה הגדולים, שלומי ושני, שיחקו לפניה. שלומי, היום בן 24, היה לדברי בת הזקונים טניסאי "לא ממש טוב אבל בסדר". שני (בת 21) כבר היתה טובה אבל פרשה בגיל 16.5. "המאמן של אחותי, יגאל גיבש, ראה אותי ואמר שהוא רוצה לראות איך אני משחקת. אז התחלתי לאט-לאט. התאמנתי אצלו במשך שש שנים. עכשיו התחלתי לעבוד עם דדי (עודד יעקב, מאמן נבחרת ישראל) בתדירות גבוהה, כי למעשה הוא הדריך אותי בארבע השנים האחרונות, והצטרף אלינו מאמן נוסף, אסי טישלר".
ואם כבר מאמנים, בכניסה ליישוב מכבים ישנם מגרשי טניס נאים, שם אוהבת פאר להתאמן, קרוב לבית. "הרבה פעמים אני הולכת לשם, כשאין לי אימון או כשסתם צריך לעבוד על סרבים (מכות הגשה). מגיע לשם ידיד שלי, עומר מלץ, והוא חושב שהוא המאמן שלי ושהכל בזכותו. היה מת".
- את רואה את שנת 2005 כשנת מעבר, מנערות לבוגרות?
"למעשה, את המעבר כבר עשיתי כשנכנסתי ל-500 הראשונות והשנה הגעתי ל-200 הראשונות (בשבוע שעבר רשמה פאר את דירוג השיא שלה – מקום 176 בעולם), כך שאת קפיצת המדרגה שלי כבר עשיתי. זו לא בדיוק שנת מעבר אלא המשכיות של מה שהיה בשנתיים האחרונות, רק בלי תחרויות הנוער. אם לא הייתי עושה את המעבר, לא הייתי מגיעה אל בין ה-200 הראשונות, למעשה גם לא בין 500 הראשונות".
- ומה השאיפות שלך לשנת 2005?
"עוד לא הגדרתי לעצמי מטרות מדויקות ואני צריכה לשבת על זה עם דדי באוסטרליה. אבל אני משערת שאנסה להתקרב למאה הראשונות ולהצליח להיכנס לטורנירי הגראנד-סלאם דרך המוקדמות. ולגמור את הבגרויות בשלום. שבית הספר ירד ממני כבר".
