"אף אחד לא בא לעזור לנו, עזרנו אחד לשני"

ביום השישי לאחר האסון הבלתי נתפס במזרח, עומדות המדינות הנפגעות בפני האתגר הגדול - להגיע לכל הניצולים ולספק להם סיוע. בהודו מספרים התושבים על "גישה מתנשאת" של עובדי ההצלה, בתאילנד מתלוננים המקומיים על יחס מפלה לעומת הניצולים המערביים, ואילו באינדונזיה חדלו המוסדות הממשלתיים מלתפקד.

ערימות ענק של בגדים הצטברו בדרך לכפרים רבים בטאמיל נאדו שבהודו, לאחר שהסתבר שהגיעו לשם יותר מדי או שהם אינם מתאימים. גם חבילות אורז מיותרות נמצאו בכפרים רבים, בעוד שבכפרים אחרים המתינו התושבים לאספקת המזון שבוששה מלהגיע.

"מה נעשה בכל הבגדים המוזרים האלה שהעירונים לובשים?", שאלה תושבת הכפר פודהוקופם, אלמנה בשנות ה-60 לחייה, כשהיא מצביעה על ערימה של כותנות לילה. "ומי בכלל צריך הר של בגדים?". 

צוות ההצלה ומצרכי המזון הראשונים הגיעו לכפר כבר ביום ראשון, למרות שבמקום נותרו כמה עשרות תושבים בלבד. לעומת זאת, לכפר אקראיקוטי, המרוחק משם, הגיע הסיוע רק היום, בגלל שהגשר שעבר מעל הנהר המגיע לכפר, קרס באסון.

בכפר נגפטינאם התלוננו תושבים רבים על גישה מתנשאת של עובדי ההצלה. "כל כך נעלבנו, שעכשיו אנחנו לא רוצים בכלל עזרה מאף אחד", אמרה אחת התושבות מהאזור בו נהרגו למעלה מ-4,000 בני אדם. "אנחנו מוכנים למות. הביאו לנו אוכל שמספיק לכמה מאות אנשים, ואנחנו פה אלפים. הגיעו מעט מדי מזון ומעט מדי בגדים וזה גורם לקטטות בין האנשים. אף פעם לא ביקשנו כלום מאף אחד ועכשיו הפכו אותנו לקבצנים".

גורמי הצלה אמרו שיש בהודו אלפי מתנדבים שמשתוקקים לסייע לתושבים שנפגעו ומגיעים לטאמיל נאדו, וכך נגרם חוסר איזון בחלוקת המצרכים. "יש מחסור במידע מדויק", אמר וינוד צ'נדרה מנון, ראש משלחת יוניצ"ף לאזור. "אנחנו מנסים ליצור שיתוף פעולה בין כולם".

תאילנד: המקומיים מתלוננים על אפליה לעומת התיירים

בתוך כך חשים רבים מהניצולים התאילנדים, כי האזרחים הזרים שניצלו על אדמתם, מקבלים יחס טוב מהם, משוכנים במקומות מחסה עם מיטות, מכשירי טלוויזיה וחיבורים לאינטרנט, בעוד שהם נאלצים לישון תחת כיפת השמיים לאחר שבתיהם נהרסו.

מקומיים רבים אמרו כי גם היו הם רוצים לסייע לזרים עד כמה שניתן, אולם זקוקים לסיוע בעצמם. "אף אחד לא הגיע כדי לעזור לנו, עזרנו אחד לשני", סיפר אחד התושבים, בן 65, שביתו בכפר הדייגים באן נאם קם נהרס באסון. "כשתאילנדים שנפצעו הגיעו לבתי החולים, אם הם לא היו במצב קשה, הם הגישו קודם עזרה למערביים.

תושב אחר בכפר, ווימול טונגטאו, אמר שהסיוע הגיע לכפר רק ביום השני אחרי האסון, בעוד שהתיירים הועברו למלונות ולבית ספר בינלאומי באזור שלא ניזוקו באסון. "למעלה מ-2,000 איש, מחצית מתושבי הכפר, נעלמו". שמונה מבני משפחתו של טונגטאו עדיין נעדרים, כולל בתו בת ה-3. "אני חי ללא תקווה ולא קיבלתי כלל סיוע".

בצל הטרגדיה הקשה בדרום מזרח אסיה, במסגרתם ספגה אינדונזיה את המכה הקשה ביותר- מספר הקורבנות שם עומד כעת על כ-80 אלף וצפוי לעלות - נותרו עדיין אזורים רבים במדינה מבודדים בשל ההצפות שהותירו אחריהם גלי הצונמי וצוותי ההצלה מתקשים להגיע אליהם כדי להעביר מזון.

אינדונזיה: המוסדות הממשלתיים לא מתפקדים

כפרים רבים בחוף סומטרה במדינה נותרו מנותקים, כשמצטברות שם גופות רקובות ונפוחות ממים והטייסים הצבאיים מצליחים בינתיים רק להשליך מהאוויר מזון לעבר הניצולים. ארגון יוניצ"ף העריך שכ-60 אחוז מהיישובים במחוז אצ'ה נחרבו באסון, וכן שנזק כבד נגרם לרצועת החוף באורך 250 ק"מ.

המוסדות הממשלתיים באזור חדלו מלתפקד ומוצרים בסיסיים, כגון דלק, כמעט ואזלו לחלוטין, דבר שגורם לתורים באורך של כמעט קילומטר מחוץ לתחנות הדלק ולניסיון לחסוך בנסיעות של אמבולנסים באזור. 

"הממשלה התמוטטה", אמר אחמד היאט, כירורג בצבא האינדונזי. "בתי החולים והשירותים הרפואיים מתקשים לתפקד". 

בודי אדיטוטרו, העומד בראש צוות הצלה באזור, סיפר כי המטוסים משליכים לתושבים מזון, בעיקר איטריות להכנה מהירה וכן תרופות. לדבריו, יש אזורים שאפילו לא ניתן לסייע להם כך, כיוון שהם מוקפים בצוקים.  

למרות שגורמי בריאות הזהירו שהסכנה העיקרית להתפשטות מגיפות מקורה במחסור במים נקיים ובמחסור במזון, הרשויות מתמקדות בניסיון לקבור את אלפי הגופות. גופות רבות, רובן של ילדים, נשארו ברחובות מחוז אצ'ה ואלפים צפות בנהרות, נרקבות מהחום הכבד. הגופות שנאספות מועמסות על משאיות ונלקחות לקברי אחים גדולים.