יש בעיות, אבל זה עובד

אני מכיר את הפינה הזו. עברתי לידה בעבר. אני מדבר על הפינה שבה עומדים די הרבה אנשים טובים בתקשורת הישראלית עם נבוט גדול בידם, ומחכים ליאיר לפיד. איש איש וסיבותיו; לפיד עשיר יותר, לפיד יפה יותר, לפיד נחמד מדי, לפיד הוא מולטי-אינסטרומנטליסט תקשורתי – הוא מנגן על כל הכלים, לפיד אינו פוליטי בקול רם וצלול מספיק, לפיד רוצה למצוא חן בכל מחיר ולרוב גם מצליח בזה, לפיד רוקד עם זאבות מזן שרי אריסון בעודו מתרים לעניים, לפיד מפרסם בנק גרוע שפיטר את גיסתך. זו פינה פופולרית ללגום בה את הקפה שלך, ועכשיו, עם "חדר מלחמה", לפיד סוף סוף הזדמן אליה. אפשר להוריד את הנבוט.

• רוצים לדעת כמה רייטינג קיבל הפרק?
  

אבל שניה. מוקדם מדי. אם "חדר מלחמה", על מגרעותיה, מוכיחה דבר אחד, זה שגם בנבוט לא תוציאו מלפיד את כשרונו הבסיסי ככותב. נתחיל מהסוף: בלעתי את פרק הבכורה של "חדר מלחמה" במהירות, ואחזור לעוד. יש ב"חדר מלחמה" דרמה טובה, יש כתיבה טובה, יש אחיזת כביש טובה באקטואליה הישראלית ויציאה נוחה ולא מכאיבה ממנה לעולם המדומיין. הכי חשוב: יש עניין וריגוש.

ויש גם המון – הרבה יותר מדי – מחלות ילדות. הפתיחה האיטית מדי מוצאת את לפיד במקום הפגיע ביותר שלו, להלן תסריטאי מתחיל, ולהגנתו הוא חש מחויב לסיים כל דיאלוג בפאנץ'. בהתחכמות. ההכרח האובססיבי לחלץ מדמויותיך פאנץ'-ליין מדי 15 שניות שייך לממלכת הסיטקום, לא הדרמה. גם ב"הבית הלבן" – בעליל מקור ההשראה העיקרי (נעימת הפתיחה המרעימה והממלכתית גובלת בהעתקה) – מפוזרים הפאנצ'ים במרווחים גדולים. החדשות הרעות, לפיכך: כל הדמויות דוברות יאיר-לפידית שוטפת. החדשות הטובות: כל הדמויות דוברות יאיר-לפידית שוטפת. כל הדמויות גם חסרות, בינתיים, איפיון עשיר ואקסצנטרי יותר. וכולן מהצד של הטובים. וכשכולם מהצד של הטובים – ויש ב"חדר מלחמה", כמו ב"הבית הלבן", סגידה מובנית לכוחותינו, אנשינו, אפילו פוליטיקאינו – הדרמה בהכרח מוגבלת.

הליהוק הוא קושי נוסף. לעיתים נדמה כי ששון גבאי (המצוין) משמש מבוגר אחראי בודד בעולם הורמונלי עד כדי מבוכת-נעורים של אנשים צעירים ויפים מכדי להיות חמ"ל ראש הממשלה. "הבית הלבן" מחולקת היטב בין זקני השבט (הנשיא, ליאו תומאס, טובי זיגלר) לבין הצעירים שנדמה שנולדו זקנים. "חדר מלחמה", מאידך, מחפשת לעצמה, כמעט בכוח, סקס-אפיל צעיר; כתוצאה, סובלת רמת המשחק מחוסר אחידות, וחלק מהשחקנים עדיין מחפשים את עצמם בתוך הסיטואציה הביטחוניסטית. "איך היה התידרוך של אמ"ן" אינה שורה שיכולה לשבת בנוח על הילה אלפרט. זה פשוט לא במידה שלה. גם איילת זורר עדיין מחפשת את קולה, אבל היא בדרך למצוא. על ליאור אשכנזי העולם הזה, כידוע, תפור היטב, ואלי פיניש מפתיע לטובה.

הבימוי יעיל, אבל נטול התנופה והסיחרור המאפיינים את "הבית הלבן" או "אי.אר" – המתרחשות גם הן, ברובן המכריע, בחללים סגורים. שם משתמשים בסטדי-קאם – מצלמה המסוגלת לתנועה רציפה, ארוכה ומהירה ויוצרת מעין כוריאוגרפיה של דמויות וחללים – כדי לפצות על הסגירות ולהעניק לפריים דינמיות גדולה. ב"חדר מלחמה" המחנק מורגש.

ומוסיקת הרקע. הצילו. לא משנה מה מתחולל על המסך, המוסיקה נעה בין חיקויי דייר-סטרייט דלוחים לשיבוטי סטינג מעופשים – ונותנת לך תחושה תמידית של הסתובבות בסניף שופרסל המקומי, עוד רגע והרמקולים יכריזו על מבצע במחלקת הנקניקים.

ולמרות כל אלו, הפרק הראשון עבד. זרם. ריגש. מה שאומר ש"חדר מלחמה" מסוגלת להתגבר על חולשותיה, ומסתמנת כניסיון אמיץ ואינטליגנטי, מחובר נכון לעורק הישראלי-ביטחוני מבלי לקפח את הדרמה האישית. סיומו הרועם של הפרק הוכיח כי יש למה לחכות. נחכה.

למשפחת קמיצ'לי: נסו בכבלים. הם לקחו אפילו את "אקזיט".