מהפך במטאל
20 שנה אחרי שנזרק ממטאליקה, דייב מסטיין והאלבום החדש של מגהדת' עוקפים את החברים הישנים בקלות
"זהו מבזק חדשות, מסתבר שמטוס הנשיא נורה והופל, איפשהו מעל למזרח התיכון", בידיעה דרמטית זו פותחת להקת מגהדת' את האלבום החדש שלה. שנתיים אחרי שדייב מסטיין הודיע על פירוקה עקב ניתוח בידו, חזר הדיקטטור ואסף נגנים חדשים-ישנים כמו הגיטריסט כריס פולנד שכבר ניגן עם מגהדת' לפני שני עשורים, המתופף ויניי קולאטויה והבסיסט ג'ימי סלואז, והוציא אלבום מעולה. סוף-סוף, אחרי שנים, הוא מצליח להישמע יותר טוב ממטליקה (של היום).
ניגשתי ל-The system has failed עם חששות רבים, מכל הסיבות האפשריות. בלי מרטי פרידמן, אחרי פציעה קשה ומספר אלבומים גרועים במיוחד, למה כבר אפשר לצפות? אבל הופתעתי, מסטיין חזר ובגדול. מלא מוטיבציה ומלא אנרגיה הוא שר "and now I am more driven than before" בשיר השני die dead enough שיכנס לרשימת השירים הקלאסיים של מגהדת'.
אם למקם את האלבום, הוא לא לגמרי טראש כמו Rust in Peace אבל גם לא מנסה להיות ידידותי כמו Youthanasia. הוא שומר על עוצמה טראשית אגרסיבית שמנגחת פוליטיקאים מושחתים לצד אמירות אישיות ומלודיות. על רקע צלילי סינתיסייזר כמעט בלתי מורגשים נכנס כריס פולנד בצורה כמעט מושלמת לנעלים של פרידמן, הסולואים שלו, המשתלבים בריפים עצבניים של מסטיין, ישלחו כל האדבנגאר מצוי לדפוק את הראש ברמקול הקרוב בשמחה.
לאחר שכבר נחשב לסוס זקן ומדמם, מסטיין חוזר ומוכיח שהוא אחד הכותבים-משוררים הטובים בעולם המטאל. האלבום הוא יצירת פאר מטאליסטית טהורה עם מילים שישמעו אקטואליות גם עוד 10 שנים ושירים ממריצים ועצבניים שיעוררו במעריציה האמיתיים הלהקה דז'ה-וו לימי הזוהר של תחילת שנות ה-90. "Truth be told – Hell’s open for business now" צועק מסטיין, ואכן, זו האמת וזהו האלבום הטוב ביותר שמגהדת' הוציאה ב-10 שנים האחרונות.
השינוי המבורך במסטיין לא חל רק במישור המוזיקלי. לאחרונה, לאחר רצח דארל דימבאג (אקס פנתרה). הודיע מסטיין שהוא מבקש סליחה מכל מי שפגע ברגשותיו, לאורך הקריירה שלו, ובמיוחד מחבריו הישנים ממטליקה, איתם הוא מסוכסך כבר למעלה מ-22 שנה עקב סילוקו מהלהקה. מסטיין הבטיח לשים את הסכסוך העתיק מאחוריו ולא להתנגח ולקלל יותר את חבריו הישנים. נראה כמה זמן הוא יחזיק מעמד.
המפלצת שלא מפחידה
ואם כבר מדברים על סוס זקן שמנסה להוכיח שהוא צעיר ורלוונטי, אז כמה מילים על מטאליקה עצמה, שכגיבוי לדיסק האחרון שלהם, St. Anger, הוציאה בשנה האחרונה, סרט אודותיה בשם some kind of monster שלווה ב-EP קצר של 8 שירים. כנראה שנגמרו להם הגימיקים, כי המיני אלבום פתטי וחסר כל ערך יצירתי. הוא כולל בתוכו שתי גרסאות לשיר הנושא, ארוכה וקצרה, ושישה קטעים בהופעה מיום חם במיוחד בצרפת, רובם מתקופת הזוהר של הלהקה משנות ה-80. Hit The Lights ו-Ride The Lightning הם ההברקות היותר מוצלחות באלבום הקטן הזה, אבל גם הם אנמיים למדי וחסרי רגש. מעריציה השרופים של מטליקה החדשה בוודאי ישמחו בדיסק ובסרט, אני נשאר עם מטליקה הישנה או לחלופין עם מגהדת' החדשה.
