רודפים אחרי הזנב

כשנכנס צה"ל לחאן יונס במסגרת מבצע "ימי תשובה", אמרו קצינים בכירים בצבא שהמטרה היא ללמד את הפלסטינים לקח, ש"ימנע מאיתנו את הצורך לחזור לכאן אחרי ההתנתקות". לפלסטינים יש, מסתבר, ראש קשה: למרות ההרס הרב שנגרם במבצע ההוא, ולמרות שמאז היו כניסות חוזרות למקומות שונים ברצועה, הם ממשיכים לירות פצצות מרגמה וקסאמים, כל פעם ממקום אחר. למעשה, יש תחושה שבמקום להעביר מסר, הצבא רודף אחרי זנבו. 

צה"ל מוצא את עצמו, כמו לאורך החלק המכריע של ארבע השנים האחרונות, בין הפטיש לסדן. הוא הגוף שבא במגע הקרוב ביותר עם המתיישבים ברצועה, שיש להם תחושה שמישהו מזניח אותם בכוונה, כדי לעודד אותם לעזוב. אם נופלות פצצות מרגמה בגוש קטיף ואין תגובה מאסיבית, באים המתיישבים בטענה לצבא שהוא אינו מגיב כי יש לו הוראה להפקיר את בטחונם. מנגד, קיימת כמובן הבעייה של הקסאמים על שדרות, בעייה שההינתקות – בוודאי בצורתה החד-צדדית – לא תפתור, אלא רק תחמיר.

מי שמדבר על פתרון מוחלט עושה זאת רק מטעמים פוליטיים, או כדי לנגח. ירי של קסאמים ופצמ"רים הוא פשוט, כמעט פרימיטיבי. ניתן להסתיר אותו בקלות, ולבצע אותו בהשהיה כשהמשגר כבר לא נמצא שם. אין חובה לפגוע בדיוק כדי להשיג אפקט. במובן הזה, האפקטיביות של כלי הנשק האלה נובעת מהחשיבות שהציבור בישראל – קודם כל אלה שסובלים מהם, ואחר כך הציבור בכלל – מייחס להם. זוהי דרכו של הטרור, ושום מבצע צבאי לא יוכל לגבור עליה.

המצב הבלתי אפשרי הזה, הנמשך ברצועה כבר חודשים רבים, ממחיש את החורים הרבים שיש בתוכנית ההינתקות, שבעצם אינה תוכנית אלא צעד ראשון – שמשמעותו והצדקתו תלויה רק במה שיבוא אחריו. מתנגדי התוכנית צודקים לגמרי בכך, שאם תישאר ההינתקות אקט חד-צדדי, כלומר ללא הסכם מפורט שאפשר לסמוך עליו עם הפלסטינים (ורוב הישראלים, כולל ראש הממשלה, אינם מאמינים בהסכם כזה), כל מה שייצא ממנה יהיה מצב שבו יצטרך צה"ל לשוב במהרה לתוך השטח. ראש הממשלה, המסרב עד היום להסביר מה יהיה ביום שאחרי הנסיגה ולשים אותה בקונטקסט של מהלך משמעותי יותר, רק מחזק את התחושה שלא מדובר פה במשהו מתוכנן באמת.

בינתיים, נמשכת הלחימה חסרת התכלית ברצועה. הצבא פועל בעיקר במבצעי נקם (מה זה בדיוק "ללמד לקח", אם לא לזרוע הרס סביבתי?) שמשאירים טעם תפל בפיהם של מי שמבצעים אותם. הטרוריסטים יורדים לחורים, ומגיחים מהם כשעובר הזעם כדי לירות עוד רקטה ולהבעיר את הכל מחדש. לא רק למתיישבי גוש קטיף או שדרות צריכה להיות תחושה שמזניחים אותם: גם המפקדים, הרצים אחרי זנבם במשימה חסרת תוחלת, וגם אזרחי ישראל שאיש אינו מסביר להם את התכלית הגדולה של "המהלך ההיסטורי" של הנסיגה, רשאים להרגיש הרגשה דומה.