אסון בהגדלה

"עובדה", ערוץ 2, 20:40

איך להתקרב לאסון בדרום מזרח אסיה? איך לעלות כיתה בטיפול בו? איך לקבל רזולוציה גבוהה יותר? "עובדה" של אמש, נדמה, היתה הראשונה לנסח תשובות.

עופר זר, אחיה של צעירה בשם מיקי ששהתה בסרי-לנקה עם בעלה והתינוק בזמן האסון, יוצא לחפש אחריהם. כבר כשהוא במטוס מתקבלת הידיעה כי הם בסדר, כך שהסיפור מנוטרל מראש מהדרמה הסוקניקית בפוטנציה והופך לסרט מסע בעקבות היום-שאחרי.

זה מסע לא שגרתי. בראשיתו מגוללת מיקי את סיפור ההימלטות מהמים הגואים באופן כה מפורט, עד שהתוצאה נשמעת כסצינה שפילברגית לחלוטין. אחר כך נוסעת המשפחה דרומה, לאזור שנחרב כולו. המראות סוריאליסטיים: ספינות דייגים על הכביש, הרס אינסופי, חיילים עם מסיכות, גוויות של חיות, פסולת בכמויות ענק וגופה שצפה, כך לפתע, על המים. אלו אינם מראות שטרם תועדו במהדורות החדשות מאז האסון, אבל ההתמקדות הפרטנית בהריסותיה של עיר בודדה נותנת לך מושג טוב ומפורט יותר, עם קנה-מידה ממשי, לגבי מימדי הזוועה. לקראת סיום הכתבה החונקת הזו חולפים על פני הריסות רכבת שנתקעה על המסילה, עם מאות גופות עדיין בתוך הקרונות, ולבסוף – ביקור במחנה הפליטים שבקצה עיי ההריסות, והחזרה לארץ, לזרועות ההורים.

הבמאי דרור סבו, שהתלווה לאח שיצא מהארץ, קיווה, מן הסתם, למסע חיפושים נואש, אבל קיבל משהו טוב לא פחות; הזדמנות לתעד את המציאות החדשה, הפוסט-אסונית, בנקודת השפל ההתחלתית שלה. לכתבה המוגמרת היה אפקט גדול – משמעותי בהרבה מהדיווחים החדשותיים המרוחקים.

איפה, איפה מוצאים סיפורים כאלה? סיפורים ששווה להרוג בשבילם. סיפורים שצריכים להימכר במכירות פומביות ליוצרי סרטי תעודה. "מי נותן 5,000 על סיפורה של נבחרת ישראל במשיכת חבל? אני שומע 6,000?" אני שומע.

אתם ידעתם שלישראל יש – או לפחות היתה – נבחרת לאומית בענף המשיכה בחבל? נבחרת שהורכבה ברובה מדרוזים, רובם מכפר מראר? ושבחור אופטימי ללא תקנה בשם פנדי טרבוש אימן והוביל אותה עד לאליפות העולם בהולנד? ושהאימונים נערכו בכפר, מול חבית במשקל 700 קילו? זה סיפור הזוי, סוריאליסטי ונוגע ללב, מסוג הדברים שלא היה לך מושג כי הם קיימים עד שבא סרט התעודה.

וזה פשוט סיפור מושלם מדי. הוא מגיע קומפלט עם כל הסמליות, הציוריות, הקונפליקט, הביצה הקשה והטחינה האפשריות בישראל. חברי נבחרת המשיכה בחבל – שלא מקבלים כלום מהמימסד הספורטיבי במדינה, שלא זוכים אפילו להכרה – ממשיכים למשוך בחבל. החבל הזה הוא, כמובן, מטאפורה כמעט צפויה למצב הדרוזי הישראלי: החבל קושר את הדרוזים למדינה, והם נאחזים ומושכים בו בכל כוחם, בעוד המדינה מושכת מהצד השני, מנסה לנער אותם שוב ושוב. "אתה לא שווה יהודי במדינה הזו, אפילו אם תגיע לירח", אומר לפנדי מישהו בכפר. וחברי הנבחרת – הם יודעים שזה נכון. ומדחיקים. ונותנים הכל, על חשבונם, ומקבלים כלום בתמורה.

כשיש לך סיפור כל כך טוב ביד, לא צריך לעבוד קשה מדי. ואכן, "החלום של פנדי" לא עובד קשה; הבמאי ירון יעקובי שומר על פורמט שגרתי של כתבת-יומן ארוכה, כולל קריינות, והסרט ממריא באמת רק בחלק שבו ממריאה הנבחרת, סוף סוף, לאליפות העולם בהולנד, ומתמודדת מול הגדולים. ומפסידה. ופנדי, דמעות בעיניו, אומר: "כנראה השליתי את כולם".

בשלב הזה, הלב נשבר. "החלום של פנדי" שאב אותך פנימה לחלוטין. אין בו סיפורים אנושיים מפותחים מספיק, אבל הדרמה הספורטיבית בחלקו השני עושה את העבודה. אלו חומרים שהם זהב תיעודי, בעיבוד טיפה גס מדי. ועדיין, סרט מנצח.

• לחדשות ערוץ 2: הרטוריקה האנטי-מתנחלית של אמנון אברמוביץ' – עם כל ההזדהות – לא אמורה לבוא באמצע מהדורת חדשות סטנדרטית על תקן פרשנות. היא לא.