געגועים לדפנה

"השגריר", ערוץ 2, 20:40

מי שמשוכנעת כי היא מתנת אלוהים להסברה הישראלית, מחזיקה, בפועל, באנגלית ברמת שפת-אמק, ועם האימון

וההכשרה הנכונים, אין ספק שתוכל להיות אף-אחת. תרומתה לתוכנית של אמש? מנעה את ניתוק יחסי ישראל-יפן לאחר שהצליחה, בנס, להימנע מלנקוב באוזני שגריר יפן בשמו של ביל מ"קיל ביל" כאישיות יפנית שהישראלים מכירים. אתה צופה בה הופכת זמן-אוויר תמים לאזעקת-אמת, ומתכווץ בכסאך. הנה תמצית בעיית ההסברה של ישראל: ביטחון עצמי הגובל בשגעון גדלות ("יש לי יצירתיות, מקוריות וחוש הומור... אני מרגישה שהייתי מעולה"), אל מול כיסוי אפסי במציאות, נוקשות לימור-לבנתית בשידור והעדר יכולת לראות דברים – כולל את עצמך – נכוחה.

העובדה שיעל שרדה גם את אמש אומרת בעיקר כי ההפקה זקוקה לה הרבה יותר מכפי שההסברה הישראלית תזדקק אי-פעם. ליעל תפקיד מוגדר בתוכנית: לעצבן אותי. ואתכם. זו פונקציה קריטית בכל ריאליטי, וזו הסיבה שיעל נשארת.

מאז הלכה דפנה, נותרה האנגלית של איתן הנכס הגדול העיקרי של "השגריר". זה, והספונסרים למכוניות – שבזכותם נוסעים המתמודדים לירושלים אשכרה בזמן אמיתי, כדי להראות לכם מספיק צילומים מסחריים של כלי הרכב. קל לחשוד כי "השגריר" מתנהלת מפרק לפרק על בסיס כמעט מאולתר, ללא היצמדות לפורמט ממשי, אלא שבתוך הפרקים מפוזרים מספיק גימיקים ועניין כדי להחזיק עניין גם לאחר שהבנת שמדובר במשחק ילדים המקיים דיון ברמת גן-רינה. השילו מ"השגריר" את הפרטנציה, ונשארתם עם תוכנית מציאות מתונה ומעונבת, שעדיין מסוגלת להצמיד אותך למסך ולספק לפחות יעל אחת לדבר עליה למחרת.

רוצים לדעת כמה רייטינג קיבלה התוכנית?

הדרמה. המתח. המאמץ. הקונפליקט. "השגריר"? בחלומותיכם. "החיים בסרט". אמש שודר הפרק האחרון – לא שהיה לכם מושג.

כי אם "החיים בסרט" לימדה אותנו משהו, זה שלא חשוב הריאליטי, חשוב הריאליטי של הריאליטי: באיזה ערוץ זה משודר. בעוד "השגריר" – ריאליטי מבולגנת וחסרת חוט-שידרה דרמטי – מביאה רייטינג ושערי עיתונים לרוב, "החיים בסרט" המצוינת היתה כאן והלכה מבלי לטרוד את מנוחת הציבור. מלבד כמה מבקרי טלוויזיה שתפקידם לצפות בהכל כדי שאתם לא תצטרכו, ספק אם "חיים בסרט" גרמה למישהו לזכור להתיישב בזמן מול ערוץ הקולנוע הישראלי. ככה זה בארץ ההגמוניה התרבותית; או שאתה בפריים-טיים ערוץ 2 – ואז לא משנה מי ומה אתה, 15 אחוז רייטינג הם ריצפת האגן – או שאתה בפריפריה הטלוויזיונית, ואז באמת לא משנה מי ומה אתה, ממילא לא רואים.

פרק הסיום של "החיים בסרט" הביא דרמה מרגשת. הבמאי הטרי פליקס גריצ'קוב, שקיבל חצי מיליון דולר כדי לביים סרט ביכורים, עובר זובור לא קל: מכיוון שהוא, בעליל, מהצד הלא-נכון של הבלוק ומעודו לא ישב בבר של "רפאל", מרשה לעצמה ברנז'ת צוות הפקה להשתלט לו על הצילומים, התסריט והבימוי. זו תסמונת מוכרת במסגרתה מריח הצוות המנוסה את חולשתו של הבמאי המתחיל ולוקח לעצמו שליטה וסמכות. אם אתם דובר קוסשווילי, אתם יכולים לקלל אותם בגרוזינית או להפשיל מכנסיים. אם אתם פליקס, ילד טוב מהכפר עם חלום על סרט, תכינו את הענבים שלכם לדריכה.

פרק הסיום הזה – שתיעד יפה כל כך הפקה סטודנטיאלית מדי שכמעט יצאה משליטה – סיפר סיפור אמיתי. סיפור על יצירה ואומץ, מרכז ופריפריה, קולנוע ומציאות, ובדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, להלן במאי הקולנוע. בטח הפסדתם.

• לשגריר היפני: תגיד, אצלכם לא מקובל להגיש לאורחים כדורי "פררה-רושר"?

• ליעקב פרי: יישב עליך פיקס להושיב כל מתמודד על ברכיך ולהעניק לו סוכריית ורטר'ס אורגינל.