לפתוח את הראש

הנסיעה מסן פרנציסקו לבלק רוק סיטי עוברת דרך מישורי נוואדה, דרך עצבותם של אורות הניאון העצבניים של רינו. ידידי אדם ואני עשינו הפסקה הכרחית בסופרמרקט-קזינו האחרון שפעל עשרים וארבע שעות, הכנסנו מטבע במכונת ההימורים האחרונה, מנחה קטנטנה למעטה האפור של המדבר המישורי שהיה לפנינו.

קידמנו בברכה את אנשי פסטיבל הברנינג מן (Burning Man) המובהקים, שהיו מקועקעים או עם פנים מלאות פירסינג או עם שיער צבוע בדוגמאות, עם טנדרים עמוסים לעייפה בצינורות פי-וי-סי ושאריות גרוטאות, חיות מפוחלצות, אורות חג מולד, ספות מהוהות, שולחנות עיסוי, תלבושות ושולחנות מסתובבים.

פגשנו את שתי נוצות, אינדיאני שרירי עם קוקו על אופנוע ענקי בצבע אדום דובדבן בוהק. עם חברה אוסטרית בלונדינית למודת מסעות, נטועה במושב שמאחוריו, הוא נראה כמו התגלמותה הטהורה של אמריקה. בעוד בת זוגו המאובקת, אך עדיין מושכת, התבוננה בו, הוא קשר מכלי פלסטיק מלאים במים מינרליים לאופנוע. הוא נתן לי את כתובת אתר האינטרנט שלו ונופף באגרופו באוויר, לפני שנמוג בענן של אבק.

"סקס!" הוא קרא כברכת פרידה.

ממרכז הקניות האחרון הפכה הנסיעה אל תוך הלילה הזויה יותר ויותר. לא היה מה לראות מלבד שיחי לענה מעורפלים וארנבונים מתאבדים מזדמנים, עם אוזניים קריקטוריות ועיניים בוהקות, שזינקו בלי התראה לפני אורות המכונית. במקום כה שכוח אל, איזה יצור חי לא יתפתה לפנות להרס עצמי? כל שנה, אולי בעקבות הארנבות, מתרסקים כמה ממשתתפי פסטיבל הברנינג מן עם כלי הרכב שלהם בעיקול הדרך האחרון בעלייה לרגל זו, של המגניבים.

מדבר בלק רוק ייחודי באדמות המערב. זוהי אדמת אגם פרהיסטורי, והיא המקבילה הפלנטרית של האפס המוחלט. במישור השטוח הזה, המוקף בהרים, אין כל זכר לצמחים, לציפורים או לחרקים. דבר לא נע בו, מלבד מופע תצורות העננים המשתנה תמיד בסגנון ססיל ב' דה מיל, ובלילה, הירח ויריעת הכוכבים הפרוסה שסביבו בוהקים במרחבי השמים.

פני השטח דמויי החימר של הפלאיה מזכירים את פני הירח במראם הלא מציאותי, עם קווי מתאר סלעיים ומפותלים. במזג אוויר יבש הפלאיה קופצת תחת רגלי ההולכים עליה כמו דשא מלאכותי. האינדיאנים המקומיים הפכו את הבלק רוק למרכז סיפור הבריאה שלהם. כיום, אווירת קץ הימים שבו משמשת לעתים קרובות כתפאורת רקע לפרסומות לרכבי שטח.

"שום דבר לא חי כאן, אלא אם מכריחים אותו," אמר אחד מוותיקי הברנינג מן. המליחות הספוגית של האדמה החיזרית והלא אנושית הזו משנה את חילוף החומרים; היא מחברת אותו מחדש בדרך כלשהי, ושינה הופכת למשהו לגמרי לא הכרחי. המדבר עושה גם דברים מעניינים לשיער. "שיער פלאיה" הוא מצב שבו קצה הראש הלא חפוף שלך הופך לתפרחת אפורה דמוית אוסף נבגים.

הקמתי מאהל עם אדם, עורך במגזין וויירד (Wired) בסן פרנציסקו, ועם חבריו, אדריכלים, מעצבים, רייברים מאזור המפרץ. בסן פרנציסקו הסביר לי מישהו את התסבוכות הארוטיות ואת התת-טקסטים הפסיכודינמיים של הקבוצה – הדמויות המרכזיות היו זוג נשוי בשנות העשרים המאוחרות לחייהם. לכל אחד מהם יש מאהב אחר שנמצא למרבה הנוחות באוהל סמוך. שותפי למסע, חביבים, פוטוגניים ומסודרים, הקרינו תדר אקסטזי מרומם של שיתוף מאושר.

הגענו מאוחר בלילה. בבוקר למחרת פרקנו את הקרוון השכור שלנו, ובילינו שעות רבות בהפיכת מצנח ירוק לסככת צל בצורת פטרייה הנתמכת בחבלים שרק בקושי שרדו את מתקפת הרוחות לאורך כל השבוע. העיר – שבשיא תפוסתה מגיעה לעשרים וחמישה אלף איש, מה שהופך אותה למרכז העירוני השלישי בגודלו בנוואדה למשך כמה ימים בשנה – עלתה והופיעה במהירות מתוך האדמה שסביבנו. עם כל שעה שעברה הופיעו עוד כיפות ואוהלים, עוד צריחים ומגדלים.

מולנו, בצדה האחר של הדרך, עמדה כיפת אֶרוֹוִיד (Erowid). ארוויד הוא אחד מאתרי האינטרנט המקיפים ביותר בנושא החומרים הפסיכדליים. יש בו דיווחים על טריפים, רשימת מקורות, תצלומי צמחים, תרשימים של מולקולות פסיכואקטיביות, תקדימים משפטיים ועוד ועוד.

הלכתי כביכול כדי לבקש ממישהו שם פטיש, ובעצם רציתי לפגוש את אדמה ואש ארוֹוִיד, הבעל והאישה שמנהלים את האתר. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מזיע בחום של 43 מעלות במרכז ארוויד, יושב בין האנשים שעברו במקום כדי לחפש בין הספרים והמאמרים שנאספו בספריית ארוויד, וכדי לחלוק סיפורים על החוויות הפסיכונאוטיות שעברו.

דיווחי הטריפים שמופיעים באתר של ארוויד ובאתרים אחרים הם חומר קריאה מרתק. אפשר למצוא כאן אין ספור דיווחים על מפגשים עם "ישויות בצורת גמל שלמה" ו"שדוני מכונה" תחת השפעת די-אם-טי, התמוססויות מיסטיות תחת השפעת אל-אס-די וסירופ נגד שיעול ומחקרים אמיצים בתגליות כימיות ובוטניות חדשות.

נראה שלאורך כל ההיסטוריה, אבל ללא ספק מימי הביניים ואילך, היוו חוויות סמים תת תרבות סודית, בעיקר כזו שעברה מפה לאוזן בצורה מחתרתית, גוף ידע שהתפתח באמצעות אגדות, הגזמות ושמועות. האינטרנט, המוח הגלובלי של האנושות שבונה את עצמו באמצעות חיבורים סינפטיים, סיפק שיטה ובית לתחום שעד אז היה אזוטרי.

המספר הרב של סיפורי הטריפים מאפשר אימות והצלבת מידע, וכפי הנראה מונע אסונות רבים. חלק מהתיעודים הם מחקרי רצף של חומר מסוים – הערות של אנשי מקצוע ברמה גבוהה, ששוב ושוב יוצאים לנסיעות מבחן עם איזה חומר שאמאני משכר, שאודותיו ידוע רק מעט. כמו אלכימאים מסורים, בוחנים המחפשים האלה את מהותו של זרז כימי מסוים או של רוחו של צמח.

דיווחים אחרים, אגדות רבות שתכליתן להזהיר, מתארים את התלהבותם של המתנסים המערבבים חומרים רבים לשינוי התודעה, בבקשם להיירות כמו טיל אל הקטבים המרוחקים של הנפש. תיאורי הטריפים הם מפת דרכים של הצלחות מרשימות של הניאו-שאמאניזם, כישלונות ופליפים מסמרי שיער ומראות מוזרים ומטורפים לאורך הדרך. המשפט "הקילומטרז' שלך עשוי להשתנות" הוא הערת אזהרה שכיחה.

גם בלי החומרים הכימיים הממכרים, פסטיבל ברנינג מן מרחיב את התודעה עד כדי עילפון חושים. בלק רוק סיטי היא חיזיון פסיכדלי מהפך קרביים. הפסטיבל הוא מחווה לאופן שבו טריפטמינים מרחיבים את המודעות, פותחים מגרשי משחקים מלאים בפוטנציאל שלא חלמנו עליו, מגלים את המהות הארוטית של כל האינטראקציות. האירוע הוא התפתחות מורחבת של האירועים ההמוניים של שנות השישים והמשך מתוכנן היטב שלהם.

המערכת השיתופית והכלל האקולוגי של האירוע "לא להשאיר עקבות" נובעים מהמדיניות המצפונית של "הדִיגֶרְז", קבוצה רדיקלית שהפעילה חנות חינם בפינת הרחובות הייט ואשבורי בשלהי שנות השישים. נראה שבברנינג מן כל התת תרבויות שנחשבו בעיני לא מעניינות או נדושות – תרבות הגוֹת', הרייב, הניו אייג', ההיפים, הפאגאנים, הפּאנק והפירסינג, תרבויות שוליים חרבות – חוזרות ומתאחדות שוב כמו יסודות בניסוי מעבדה, ומתמזגות לכדי צורות חיים חדשות שצורתן משתנה בקלות.

"מהו ברנינג מן? ברנינג מן הוא מנוע פעימה קיברנטי שהדלק שלו הוא מידע," אמר לי בהמשך השבוע דיינג'ר ריינג'ר, האב המייסד אפור הזקן של הפסטיבל, כשבחנו מתוך הטנדר שלו את הבלגן סחוף הרוח. "ברנינג מן הוא כמו תכנית שרצה. היא מתייצבת, נדחסת, ואחר כך מתפוצצת."

דטורה צמח (צילום: אורן אגמון)

כשהשמש שקעה, רכבתי על האופניים שלי סביב בלק רוק סיטי. כל שנה בונים את הברנינג מן מחצי גורן של מעגלים שונים, המחולקים לרחובות ששמותיהם סובבים סביב נושא אחד. השנה – שנת 2000 – הנושא היה הגוף. הרחוב הראשי, שפנה אל שטח הפלאיה, נקרא הראש, ואחריו המוח, הגרון, הלב, הבטן, דרך המין, השדרה האנאלית, סמטת הברך וכף הרגל. ממרכז העיר הובילה שדרה ראשית מוארת

באורות פנסים אל "האיש" הזוהר עצמו, שהתנשא לגובה שישה-עשר מטרים, וסביבו טבעת של אורות מהבהבים. לאורך השדרה הראשית הזו, המקבילה של פסטיבל הברנינג מן לשאנז אליזה, עברתי בנסיעה על פני ראש ענקי תלת פרצופי: פני מתכת בוכים בדמעות בוערות, פנים עשויים עץ מסחף נהרות ופני חימר שהזילו דמעות מים. היו שם אבר מין גברי ענקי מחימר ואבר מין נשי עם דגדגן מואר ופי טבעת אינטראקטיבי בגובה שלוש קומות – היה צריך לעלות במדרגות, להידחק דרך רקמה רקטלית זוהרת ולהחליק במורד משופע לצד האחר.

בלילה הפסטיבל הופך למפגן אורות מרהיב: מקרני וידיאו המופעלים על ידי גנרטורים על כיפות מתנשאות, סרטים, מטחי ברקים מעשה ידי אדם, להביורים וקרני לייזר ססגוניות המפלחות את שמי המדבר זרועי הכוכבים. היו שם קישוטים אישיים בשלל צבעים וצורות, ממקלות פלסטיק זוהרים וכנפי פיות ועד תלבושות חשמליות מוארות עם חוטי מתכת מהבהבים מעוצבים כחיות, שדונים, נחשים, חיזרים או מלאכים.

אחת התלבושות המוצלחות ביותר שראיתי שם חשפה את האנטומיה הפנימית של הלובש באמצעות חוט מתכת זוהר, ששיגר שובלי אור מהלב לאורך הוורידים, ובעקבותיו באו רצפי הבזקים שהאירו את נימי העצבים, את אזורי הגירוי המיני ואת הצ'אקרות.

מלבד המוני הולכי רגל ואנשים על אופניים נוצצים או מכוסי פרווה, חצו את המדבר גם כלי רכב אמנותיים מקושטים באהבה ורכבות וקרוונים מצועצעים. בין כלי הרכב האמנותיים ב-2000 היו הכרומוזוּם, עם סליל די-אן-איי מתפתל, ספינת שודדי ים שבה המון מלחים צרודים ושיכורים, מגוון ספות ניידות וחדרי מגורים ניידים ואסלות ניידות, אוטובוס חתולים פרוותי בצבע ניאון ולובסטר נייד. המדהימה ביותר היתה רכבת דרקון ארוכה, שנשפה אש, ובאחד מקרונותיה העמוסים תמיד היה בר עם כל המשקאות.

דיכאון קיץ עצבים חום שמש עצב

בביקורי הראשון כמעט לא ישנתי ולא אכלתי, ודיוושתי על אופני בטירוף הלוך ושוב על פני הפלאיה. עצרתי ליד כל מה שלכד את תשומת לבי. לילה אחד היה זה קולקטיב הלוטוס הלוהט, חבורת נערות היפיות מגניבות שבנו משטח שיגור בצורת תנור ששיגר עמודי

אש, כמו עמוד האש המקראי, לגובה שלושים מטרים אל האוויר, והמשקיפים נסוגו לאחור מהחום. אחרי כל שיגור צרחו הבחורות "ייאיי!". הן קפצו כדי לחבק זו את זו חיבוקים חמים של תמיכה. הלוטוס הבוער היה תערובת הרמונית של כוח, אש ונשיות – מחזה שרואים רק בברנינג מן, ולא בשום מקום אחר.

לפרקים הזכיר לי פסטיבל הברנינג מן את Armies of the Night של נורמן מיילר, מסה אמביוולנטית על תרבות הנגד בזמן מצעד הפנטגון של 1967. "נשף התחפושות נכנס לקרב," הוא כתב. "עכשיו היו כאן המכשפות, וטקסי גירוש השדים, ובלהות הלילה השחורות... ההיפים עברו מטיבט לישו לימי הביניים, ועכשיו היו אלכימאים מהפכניים." כמו רוב המשכילים, שנא מיילר השתיין חומרים פסיכדליים: "הסיוט היה בהדהוד של הטריפים האלה, שסדק את תחושת העבר וההווה שלהם... תולדות העבר התנפצו היישר אל ההווה: אולי היו כעת מגרעות ברקיע העבר, חללים במקום שבו היתה בעבר המציאות הנפשית של עידן שחלף."

מאז ספרו של מיילר הפך אבדן הזיכרון – האמנזיה התרבותית ההמונית, האלצהיימר המשתולל, הניתוק מההיסטוריה – לפרדיגמה התרבותית השלטת. ברנינג מן, לעומת זאת, חוגג את "תולדות העבר" – המתנפצות אל ההווה – כמחזה קיטש, דימוי מיתי או, כפי שהגדיר זאת בנג'מין, "הארה חילונית". אפשר לראות טקס הקרבה אצטקי מלא בראש מבנה דמוי פירמידה מקרטון, לעבור טקס קבורה מצרי מדומה בעזרת טקסים מספר המתים המצרי, להשתתף בטקס

אש של האל שיווה – כל אלה בשעה אחת. האירוע כולו נראה כמו פנטזיית מדע בידיוני משנות השבעים על שבטיות פוסט-אפוקליפטית, ושרֵפת האיש הגדול שהיא שיא הטקס מעלה ממאגרי הזיכרון הקולקטיבי טקסי הקרבה דרואידיים קדומים. הפריטה החוזרת על מיתרי העבר מעצימה את האווירה ההזויה של הפסטיבל.

כמו השפעה של כימיקלים מסוימים, פסטיבל ברנינג מן משנה את תפיסת הזמן של האדם וחושף את היסודות המיתיים, את לחישות הנצח, שמתחת לרגעים הרגילים ביותר. אולי לכך התכוון דיינג'ר ריינג'ר כשאמר לי: "גיליתי שיש דרך שבה התודעה שלנו יכולה להתעלות אל מעבר למה שאנחנו קוראים לו עכשיו, ורכבתי על גל ההלם של הזמן ההופכי."

בפלאיה פגשתי בחור צעיר מקליפורניה, עם שיער בלונדיני בהיר ופני תינוק, שנמלט מרכבת הדרקון בחיפזון. "היום יום ההולדת השמונה-עשרה שלי," אמר לי. "הייתי בדרקון, ואיזו בחורה מפחידה עם ציצים חשופים נתנה לי נשיקה ענקית ורטובה. ואז המחורפנת הערומה הזאת שקראה לעצמה 'זרע חרדל' אמרה: 'אני רוצה לקשור אותך לעמוד ולהצליף בך, ילד קטן וחמוד שכמוך.' אמרתי שאני עוזב. אני לא רוצה שיקשרו אותי לעמוד ויצליפו בי. ראיתי פה יותר חרא פסיכי ממה שראיתי כל חיי."

ירד גשם זלעפות כשהגעתי אל הת'נדרדום (כיפת הרעם), מקום מפלט החביב על חובבי סרטי מקס הזועם. האלימות המוגזמת והנלעגת בהם היא ההפך הגמור של האווירה השלווה והאוהבת של בלק רוק סיטי. בתוך הת'נדרדום הרביצו שני מתמודדים על חבלי בנג'י זה לזה מכות רצח באלות קלקר, כשמסביב הקהל העצום ומזיל הריר שהיה תלוי מהכיפה המתכתית מעודד אותם בצרחות בנשי מבשרות רעות ובקולות עטלפים. בין התגוששות להתגוששות הגיחה זמרת אופרה, מלווה בלהטוטני אש, והסלסולים הוואגנריים שלה העבירו רטט בגבי.

מעבר לת'נדרדום היתה אמרלד סיטי, מתחם רייב, שסבב סביב לייזר מופלא. את מסמר הערב השווה מיליונים, יחד עם מכל הקירור הענקי שלו, הביאו שני מדענים מטורפים וגאונים. מתקן הלייזר היה חדש לגמרי, והוא עוצב ונבנה בחודשים שלפני האירוע. הלייזר שלח צורות גיאומטריות ברורות אל הסטרטוספרה, והקרין פרקטלים וצורות מקודשות על ההמונים הרוקדים. בלון שהיה צמוד לאלומת האור שיבר קשתות אור על הפלאיה החשוכה. מכונת הלייזר הקסומה הזו נראתה כאילו היא מפרה את כל חוקי הטבע – ממרחק נראה היה שהיא שולחת לעבר הכוכבים קרן אור לבן בוהק, שעצרה באמצע השמים.

לפני מגדלי הרמקולים של אילומינוטי רקדו מאות אנשים בין הקרנות וידיאו של צורות פרקטליות מתערבלות. אבל המקצבים הקטנים של הדי-ג'יי המפורסם הותירו אותי קפוא – הגרפיקה המתקתקה של הרייב והמקצבים החוזרים האמפטמיניים פשוט לא היו הקטע שלי. השעה היתה אחרי שתיים בלילה.

חזרתי אל ה"ניפל לאונג'" (טרקלין הפטמות), אוהל צ'יל-אאוט בצורת שַד, בקצה אילומינוטי. בתוכו היה גן עדן: כריות, ספות, שטיחים, ערימות בדים, דיאלוגים קדחתניים, גופות חמים. נערה קורנת שנראתה כמו אדי מלהקת מוּנטְרַייבּ הסתובבה שם וחיבקה את כל מי שפגשה. היא דיברה על להק מטוסי הקרב שטסו מעל בלק רוק בתדירות מציקה.

"הם כל כך פוחדים מאיתנו," אמרה. "הם יודעים שהכוח בידינו."

סביר יותר להניח שהטייסים פשוט רצו להעיף מבט במחזה. התחלתי לחוש תחושה חזקה של דז'ה וו – לא בנוגע למשהו שחלמתי, אלא בנוגע למשהו שקראתי ושמעתי. למחרת שאלתי את ג'ון פרי ברלו, אחד מכותבי השירים של הגרייטפול דד ופולמוסן מעמק הסיליקון, את השאלה הבלתי נמנעת: האם זה דומה במשהו למה שהיה בשנות השישים?

"זה כל כך הרבה יותר טוב משנות השישים. כל כך פחות עיסוק עצמי וייאוש, כל כך הרבה יותר איפוק," ענה ברלו. "יש לך כאן קבוצה גדולה של אנשים שמנסה לתת אהבה ללא תנאים לזרים, ובדרך כלל הם מצליחים."

מצאתי את ברלו בקרוון השכור שלו – אחד מקרוונים רבים שהקיפו את ספיירל אואזיס, מחנה נושא שתואר לפני כמחנה של "האנשים המצליחים והעשירים ביותר שאפשר למצוא בברנינג מן". אף שהאתר שלהם היה הרבה פחות יוקרתי מכנסיית מֶז הסמוכה – הכנסייה שבנו מנהלי פרוייקט בכירים ממייקרוסופט. מז היתה בנויה מעמוד די-ג'יי שהתנשא לגובה שמונה-עשר מטרים בקירוב ומשאית על שמונה-עשר גלגלים שהפכה לחנות תלבושות ומטבח שנוהל בידי שף חמישה כוכבים, השף של "ארבע העונות" בסיאטל; תושבי ספיירל אואזיס היו מיסיונרים נלהבים של הפסטיבל.

"זה המרכז של כל מה שקורה עכשיו, של כל הקִדמה. אתה רואה את המופע הכי יפה של זה עכשיו פה," אמר לי קן גולדברג, מומחה לרובוטיקה שרק לאחרונה פרסם ספר עם אוניברסיטת אם-איי-טי, כשעשה לי טובה וחפף את שערי שהתקשה מרוב אבק מתחת למטח גשם פתאומי שהוריד ענן בודד ביום בהיר של שמש.

"מדהים לראות בתולים מגיעים לבלק רוק," הוסיף מארק פשי, ממציא ה-VRML, שפת תכנות של מציאות וירטואלית. "אחרי חמש או עשר דקות הם אומרים: 'אוי אלוהים, זה מה שחיפשתי כל חיי.' זהו מוקד רעידת האדמה של התרבות החופשית." פשי קרא לעצמו "רוקח המחנה", מינוי שהוא נתן לעצמו: "אני מאכיל את ספיירל בסמים בהרכבים חדשים כל השבוע," אמר.

מבין כל האבקות הלא מוכרות וההרכבים הכימיים האלה המוזר ביותר היה טריפטאמין הניתן לעישון, בעל השפעה קצרת מועד, שתוך דקות ספורות יצר תחושה של התפוצצות והתפרסות אל תוך הקוסמוס. "אלוהים, זה מדהים," אמר פשי. חבריו המטורפים האחרים יכלו לתאר את זה רק כ"מגע תרמו-גרעיני עם האלוהות".

האטרקציה המרכזית של "ספיירל אואזיס" היתה טרמפולינה פופולרית ומקלחת תחת מטחי גשם פתאומיים באוויר הפתוח. הפרוייקט הציבורי היה בר פֶטיש סופר מודרני שנקרא מועדון סקס חיזרי (ובו מְכָל שבתוכו הפגינו אקסהיביציוניסטים חיזריים עטופי גומי לראווה את תנועותיהם וקיר של זרועות תמנון שמאפשרות לאלמונים העומדים בצדו השני מישוש גס).

יחד עם חברי מאגר המוחות מעמק הסיליקון היו ב"ספיירל אואזיס" גם מפיקים ושחקנים מהוליווד, דוגמניות-על שוודיות, עורכי דין מכובדים, שף וספרית – מאה ושלושים איש בסך הכול. אשתו של גולדברג, טיפני שליין, יצרה את פרס ה"ווביס", תצוגה שנתית של אנשי העולם הדיגיטלי בתור הזהב הקצר שלהם. היה שם גם אביה של טיפני, ליאונרד שליין, חבוש כובע רמברנדט רך.

הוא חיבר את הספר The Alphabet and the Goddess, ספר שיש בו רוויזיוניזם פרהיסטורי עידן חדשי, הטוען שהפטריארכיה טבועה בשפה הכתובה ושהתרבות האלקטרונית החדשה הבתר-משכילה תשיב את תור הזהב של פולחן האלה המטריארכלי. לי זה נשמע קצת "צולע". אמרתי לו שאני מניו-יורק.

"אה, ניו-יורק – עיר בלי משחק מקדים," אמר. "כשאתה מגיע לשם אין שום שימון, שום היסוס. פשוט אומרים לך את הכול ככה, כמו שזה."

בספיירל היתה מוסיקת אמביינט, מצב הרוח היה משוחרר, לא היתה חובה להיות לבוש, וקל היה להיכנס לדיון שנע מהחידות האפיסטמולוגיות שהעלתה התודעה הרובוטית ועד לתיאוריות של מדען הדולפינים והפסיכונאוט ג'ון לילי על מטא-תכנות של המחשב הביולוגי האנושי ועל הראיות האנתרופולוגיות לכך שבני שבט אינדיאני קדום מהמישורים הגבוהים עישנו די-אם-טי כל היום.

מתוך "לפתוח את הראש - מסע פסיכדלי בנבכי התודעה", מאת דניאל פינצ'בק, הוצאת כתר ורימון - חיים אחרים, 349 עמודים.