כל כך שנות התשעים

מסכן מייק ניקולס. מישהו שכח להגיד לו שהמושג "אופנתי", איך לנסח זאת, פשוט יצא מן האופנה. כך, סרטו החדש "קרוב יותר" מבוסס על מחזה אופנתי (מאת פטריק מרבר, שעלה לראשונה על בימות לונדון ב-1997), שעוסק בדמויות אופנתיות הנעות, לבושות באופנתיות, בין חללי תצוגה אופנתיים ולופטים אווריריים (אופנתיים אף הם), כשהן מהגגות משפטים (אופנתיים, אלא מה), שמתאימים לשמש כסלוגנים במודעות הפרסומת של הסרט, אבל שכמוהם לא נשמעים במציאות. במילים אחרות, "קרוב יותר" מציע לקהל בורגני מתחכם ומתוחכם את השילוב המושלם לתיאטרון (אופנתי) וארוחת ערב (במסעדה אופנתית, כמובן), שבה אפשר יהיה לפתח שיחה אופנתית על אותן דמויות אופנתיות וגו'.

ג'וליה רוברטס ג'וד לאו קרוב יותר

כמו מתמטיקאי מוכשר וקר של רגשות מצליב, מפריד ומצוות כאן מרבר (שעיבד את מחזהו לתסריט) בין ארבע דמויות, שהן יותר הפשטות מאשר אנשים של ממש. האחד הוא דן (ג'וד לאו, פעם אחת יותר מדי השנה), עיתונאי במדור ההספדים בעל שאיפות ספרותיות; האחרת היא אליס (נטלי פורטמן), חשפנית ניו יורקית העושה בלונדון, שם גם מתרחשת עלילת המחזה-סרט; הדמות השלישית היא זו של אנה (ג'וליה רוברטס), צלמת מלנכולית, וישנו גם לארי (קלייב אוון, שבגרסה הבימתית שיחק דווקא את דן), רופא עור המצ'טט באתרי פורנו אינטרנטיים.

לו היה "קרוב יותר" הסרט מופק בסמיכות למועד שבו עלה המחזה, סביר להניח שגם חולשותיו של זה האחרון היו ניכרות פחות לעין. המשחק, למשל, בין אמת לשקר שמנהלות פה הדמויות ביניהן. משהו שמזכיר כמה מסרטיו המעולים של אלן רודולף שנעשו בשנות ה-80 הפוסט-מודרניות ההן ("בחר בי", "בעקבות הכרך"), או את "סקס, שקרים ווידיאו-טייפ" הנכון לזמנו אף הוא מ-89'. הנה דוגמה אחת לאופן שבו מטפל המחזה-סרט בסוגיה זו של אמת ושקר בפוליטיקה הבין מגדרית: דן, כאמור, הוא עיתונאי שחילוף מבטים אקראי בינו לבין אליס מביא לפגיעתה על ידי מכונית. קאט. זמן מה אחר כך, דן ואליס הם זוג, ודן עומד בפני פרסום ספר הביכורים שלו, שהדמות הנשית הראשית בו מבוססת על זו של אליס. כלומר, הגבר הופך את האישה האמיתית לבדיה (שקר). ממול, פוגש לארי לגמרי בטעות באנה, משום שהוא סבור כי היא דן המשתמש ב"ניק" אנה בצ'יטוטיו עם לארי באתרים הכחולים ההם – עוד טשטוש בין בדיה, "אנה" (שנבראה בידי גבר, דן), לממשות, שמקורו במשחק זהויות, כלומר שקר, בין המינים.

מדברים על סקס

מאליו מובן ש"קרוב יותר" מלהטט עם הדמויות שלו באופן מורכב יותר מזה שתואר כאן – אחת מהן, מבלי לחשוף, בכלל ממציאה את עצמה כמסתבר בסוף. מה שמוסיף לכאורה רובד נוסף לסוגיות שהועלו בפסקה הקודמת, ומחדד את עיסוקו של הסרט ביחסי הבעלות בין גברים לנשים. מוסיף ומחדד, אבל רק לכאורה. שכן עיסוקו של הסרט במקומו של המבט ביחסים בין גברים לנשים – כאמור, המבט שמפגיש בין אליס לדן, או המבט ששולחת אנה בדן מבעד לעדשת מצלמתה – ובהיעדרו – הצ'אט האינטרנטי בין לארי לדן המתחזה לאישה מחליף הלוא את המבט במילים – נראה היום מיושן. "קרוב יותר" המחזה, אתם מבינים, נכתב ממש עם פרוץ עידן החיזור המקוון, ופרישתן הגראפית של מילים מלוכלכות על גבי מסכי ענק (בהפקה הבימתית) נדמתה אז נועזת.

כמה מילים על מייק ניקולס הוותיק (73), שסרטו הנוכחי מזכיר את עבודותיו המוקדמות מלפני 35 ו-40 שנה. במיוחד את "ידע הבשרים" מ-71', עם ג'ק ניקולסון וארט גרפונקל כשני גברים-חברים שטופי זימה ומשפילי נשים, שהתהדר אז בדיבור מפורש על סקס, ואף כלל את הפעם הראשונה שבה נצפה קונדום על הבד. דומה שמבחינת ניקולס, דבר לא השתנה. הגברים אצלו, כאז כן עתה, נותרו רכושניים, והנשים – חלשות (מה שהזכיר לכמה מבקרים, ובצדק, את מחזותיו וסרטיו של ניל לביוט). הדיבור פה על סקס בא, בדרך כלל, במקום המעשה עצמו (לא להאמין כמה הסרט הזה "נקי"), עובדה שלא רק מדגישה את התיאטרליות היתרה של הסרט, אלא גם את נבזיותן של הדמויות הגבריות. אבל הצרה הגדולה באמת של "קרוב יותר" היא שזהו סרט כל כך נפוח ומלא חשיבות עצמית, עד שאינו שם לב עד כמה הוא למעשה זניח.