כך קברו אותי חי

כששומעים את הסיפור של הילאל עבד אל-חי מטירה, קשה מאוד להאמין שמערכת החוק והמשפט בישראל מתפקדת. הסיפור הזה מצביע על קילקול חמור ומהותי, שמתחיל במשטרה - ומסתיים ברמות הגבוהות ביותר של מערכת המשפט. במיוחד שמדובר באזרח ערבי, שהדרך עבורו לכלא ולמאסר עולם, כך נראה, קצרה וזריזה באופן מיוחד. גם אם הוא לא אשם. הדרך החוצה - קשה ומפרכת הרבה יותר.

זה בדיוק מה שקרה להילאל עבד אל-חי, שישב שלוש שנים וחצי בכלא - סתם. אחת השופטות שהכניסה אותו לכלא היא עדנה ארבל, היום שופטת בית המשפט העליון. אגב, העליון עצמו שדן בפרשה נקט שפה חריפה כלפי המשטרה. השופטת אסתר חיות העירה: "נראה לי כי התנהלות החקירה במקרה דנן, הייתה חריגה בכל קנה מידה והיא אינה מתיישבת בשום פנים ואופן עם נוהל תקין ועם עקרונות היסוד החייבים להנחות את המשטרה בכל הנוגע לביצוע חקירות".

האיש שהכניס את עבד אל-חי לשלוש וחצי שנים לכלא היה סופיאן מסלוחי, טרנסווסטיט בן 31, שנולד במזרח ירושלים והגיע לתל אביב בגיל 11. הוא

 גדל בגן החשמל והחל לעבוד בזנות בגיל 15. בגיל 20 הוא הורשע ברצח. הוא היה האיש שכמעט פענח את התיקים שהבטיחו את הכותרות של חורף 1994. מי באמת רצח את סאלח אל-עוורי, יפואי שהשכיר חדרים בדרום תל אביב, מי חנק שנתיים קודם לכן את אברהם גרינברג, הומוסקסואל שנמצא מת בביתו, מי דקר למוות את בלה ויינשטיין, זונה ונרקומנית, והותיר את גופתה בחולות תל ברוך, ומי ירה בסוחר התכשיטים מנשה עטר באמצע ינואר 1990. הוא נתן למשטרה גיבוב מרתק של סיפורים מופלאים ושקרים מצוצים מהאצבע, שהפכו בקלות רבה מדי לכתבי אישום. אחד מהשמות שנתן היה הילאל עבד אל-חי. היום, אגב, מרצה מסלוחי הפנטזיונר שני מאסרי עולם.

היום (ד') יחגוג עבד אל-חי בדיוק 8 שנים מאז שוחרר מהכלא - והוא מחליט לדבר בפעם הראשונה מאז שהחלה הפרשה. הוא כבר בעיצומה של המלחמה הבאה, לאחר שתבע את המדינה במיליוני שקלים, על השנים שבילה בכלא על לא עוול בכפו. מונולוג.

"אמרתי לאמא: תיכף אני חוזר"

"את השקרן הפתולוגי הכרתי במהלך תקופה שעבדתי בתל אביב, בערך כשהייתי בגיל 20. הוא סיפר לי כל מיני סיפורים. אמר שהוא מירושלים, שאמא שלו נפטרה ואבא שלו מתעלל בו ולכן ברח לתל אביב. הוא סיפר שאין לו איפה לגור ומה לאכול. כאן הייתה טעות חיי - הזמנתי אותו לישון אצלי. ריחמתי עליו. חודש וחצי הוא גר אצלי, עד שהתגלו כל השקרים שלו. התברר שהוריו בחיים ומחפשים אחריו. ביקשתי ממנו לעזוב.

"בחלום הכי שחור שלי לא תיארתי שהוא זוכר את השם שלי - ושיעשה בו שימוש אחרי שנה וחצי. באותה תקופה עברתי לעבוד בכפר סבא והייתי מגיע בערב הביתה לטירה. באחד הימים חזרתי הביתה - עוד לא ירדתי מהאוטו כשפתאום עצרו אותי שתי מכוניות משטרה. 'תתלווה אלינו למשטרה'. שאלתי למה. לא היו מוכנים לומר. אמרתי לאמי: תכיני את האוכל, אני עוד מעט בא. מאז לא ראיתי את הבית שלוש שנים".

"בתחנה התחילו החקירות - ואז זרקו שאני מואשם ברצח. גם אז לא נלחצתי, לא האמנתי שכל זה קורה. השוטר אמר לי: 'לפני שנה וחצי אתה רצחת את בלה וינשטיין בחוף תל ברוך'. שאלתי אותו אם הוא רציני. בראש שלי אני בטוח שזו איזה מתיחה או משהו. ואז הגיע אותו שקרן, ואני נרגעתי עוד יותר. ידעתי שהוא מואשם ברצח והייתי בטוח שרוצים מידע עליו, כי הכרתי אותו בעבר. אבל ליד השוטרים הוא סיפר שאני אמרתי לו שהייתי שותף לרצח הבחורה. מאז הוא שינה את הגרסה שלו יותר מארבע פעמים - אבל זה לא הפריע למשטרה. בגרסה האחרונה שלו הוא אמר שהוא ראה אותי רוצח אותה".

"החקירות נמשכו חודש ומשהו, וכל אותו זמן הייתי במעצר. כמעט שנה הייתי כלוא בלי בכלל שפסקו את עונשי. כל פעם האריכו את המעצר שלי בעוד

 ימים ועוד ימים - ואני לאורך כל הזמן הזה הייתי בטוח שהנה אני יוצא. ייגמרו החקירות ואני בחוץ. אבל אז הוחלט להגיש נגדי ונגד בן דודי ע'אלב מנסור כתבי אישום על רצח. השקרן הפתולוגי הפנה את השוטרים לכל מיני אנשים שהוא ידע שמכירים אותי ואמר שסיפרתי להם על הרצח שכביכול ביצעתי. כולם, פה אחד, בזמן החקירות אמרו לשוטרים שלא היה ולא נברא. אבל השוטרים לחצו ואמרו שהם ייחשבו כשותפים לרצח ויישבו במעצר - אז הם חתמו".

"כשהגיע יום המשפט, אותם עדים אמרו שוב בבית המשפט שלא היו דברים מעולם והם חתמו מחוסר ברירה. אולם התביעה קראה להם 'עדים עוינים' ובקשה מהשופטים להתייחס לעדות שנתנו במשטרה. השופטים הנחמדים קיבלו את העצה ולא רצו עוד כאב ראש. אפילו בהכרעה, שנה וחצי לאחר שנאסרתי, עוד הייתי בטוח שהולכים לזכות אותנו. ואז יצאה ההודעה: מרשיעים. הייתי בהלם. לא האמנתי למה שקורה. התפרצנו, קמנו והתחלנו להשתולל בבית המשפט. השוטרים הורידו אותנו למטה".

"יש אלוהים, והוא ישלם לכם"

בשלב זה של הראיון מפסיק עבד אל-חי את שטף דיבורו. הוא בוהה בעיניים דומעות, מדליק סיגריה וממשיך. "אחרי שנרגענו קצת, החזירו אותנו כדי להגיד לנו מה העונש. מאסר עולם. קמתי ואמרתי לשופטים – אתם קוברים אדם חי. אני חף מפשע וכל ההוכחות שחור על גבי לבן מראים זאת. הם הקשיבו ואמרו שאני יכול לערער. אמרתי להם – יש אלוהים ושאלוהים ישלם לכם. אני מאמין בחפותי ומרגע זה אני לא מאמין במערכת המשפט. אני מאמין באלוהים ומבטיח לכם שאני אצא מכאן כי אני חף מפשע. הסתובבתי והלכתי.

"כשהרשיעו אותי, אמא שלי התעלפה. אחותי התאומה איבדה הכרה לשבועיים. אח שלי כמעט בלע את הלשון. היה אבל בבית שלי, שאני לא מאחל לשונאים שלי". ואז החלה תקופה ארוכה של יותר מ-3 שנים מאחורי הסורגים, בכלא איילון. עבד אל-חי ועורך דינו אבי ריכטמן מערערים לעליון. טחנות הצדק, כהרגלן, טוחנות לאט.

"אחרי שישבתי בכלא שלוש שנים, הגיע הדיון הראשון בעליון. אפשר היה להרגיש שהשופטים לטובתנו. הם עשו עבודת הכנה יסודית וראו שמשהו אינו כשורה. ואז הגיע יום ההחלטה - ה-19 בינואר. תאריך שמאז יש לי עוד יום הולדת. השנה אני אחגוג שמונה שנים לשחרור בו נולדתי מחדש.

"הגענו לבית משפט, הרגשתי את הלב שלי פועם בעוצמה מטורפת. נתנו ארבע החלטות לפני שהגיע תורנו. בסך הכל שתי מילים שיכולות לשנות את חיי. רעדתי כל הגוף. השופט קרא בשמנו והבחנתי בחיוך קטן שהיה לו. הוא ביקש שנישאר לעמוד. ואז הוא אמר לנו - החלטנו לקבל את הערעור. שניה היה שקט ואז צרחתי - 'יש צדק'. השופט המשיך - אנחנו מזכים אתכם מכל אשמה. כולם קפצו משמחה. צעקנו שיש בעליון צדק ואלוהים. רעדתי משמחה, דמעות בעיניים, החיוך לא יורד מהפנים והשוטרים הורידו אותנו למטה. שם אנחנו מחבקים את הסוהרים, מחבקים את הקירות, וכל האסירים ששמעו שזוכינו קפצו ושמחו גם הם, אמרו מזל טוב ומברוק. הרגשתי שמשכו אותי מהקבר ואמרו לי – קח, תחיה.

"בחוץ הייתה שמחה גדולה, המשפחה, חברים, עורכי הדין. הדבר הכי חשוב שרציתי לעשות זה להגיע הביתה ולחבק את אמא שלי. המשפחה כל כך תמכה בי לאורך כל השנים בצורה שאי אפשר לתאר בכלל. הסתכלתי על השמים, אחרי יותר משלוש שנים שלא ראיתי אותם כמו שצריך, הרגשתי שאני הולך באוויר מרוב אושר. בטירה כולם קפצו עלי, שכנים, דודים, חברים, טלוויזיה. אלפים זרמו אלינו, שחטו כבש, היתה הילולה עד הלילה.

"אם הייתי אשכנזי מסביון, זה היה אחרת"

"הרבה אנשים אמרו לי שבמקומי הם היו מתאבדים בכלא או משתגעים. הופכים למרירים ורגזנים. היו לי מחשבות כאלו בכלא, אבל אמרתי לעצמי - אני לא אמות בכלא, אני אמות חף מפשע. האמונה החזיקה אותי שפוי, אבל יש בי הרבה כעס. כעס גדול על המשטרה, על השופטים שלעולם לא אסלח להם. אני בטוח שאם הייתי אשכנזי מסביון, לא הייתי שורף שלוש שנים בכלא. אבל ערבי מטירה או מזרחי מדרום תל אביב זה אחרת.

"מאז השחרור אני מנסה לחיות את חיי, לעבוד, לבלות, להיות נורמלי אבל זה לא אותו דבר. יש הרבה רגעים שרע לי. אני יותר עצבני, אני לא מאמין באנשים, חסר סבלנות. נוסף לכל זה - החברה מסתכלת עלי בצורה עקומה. הייתי צריך להחליף הרבה מקומות עבודה בגלל שגילו שהייתי בכלא. אף אחד לא מעוניין להחזיק אסיר לשעבר, וזה שזוכיתי פחות מעניין אותם".

עורך דינו של עבד אל-חי, אבי ריכטמן, מלווה את המאבק מתחילתו וכיום מצויה הפרשה בעיצומה של תביעה אזרחית נגד המדינה על סך כ-10 מיליוני שקלים. "אני 30 שנה עורך דין, ומקרה מזעזע כזה לא ראיתי מימיי", אומר ריכטמן. "מדובר באדם מטורף עם הרבה דמיון, שלמזלו נתקל בשוטרים אמוציונלים שרצו להראות לכולם שהם מצליחים לפתור תיקים. הגעתי לעבוד עם הילאל לאחר שעורך הדין הקודם שלו רצה להשיג עסקת טיעון עבורו. הילאל לא היה מוכן בשום אופן לשמוע על זה ולהודות בהריגה. הייתי בהלם כשבמחוזי הרשיעו אותו. זו פרשה מזעזעת, של מחדל מתמשך".

התגובות

בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט נאמר בתגובה לתביעה: "הטענה כי גורמי המשטרה והפרקליטות פעלו בזדון על מנת להטעות את מערכת המשפט ולהשיג הרשאה ברצח של חף מפשע, בכל מקרה, הינה מופרכת מיסודה, מקוממת ויש בה טעם לפגם. ראוי היה כי התובע ייזהר בטענותיו ובמיוחד כשלטענותיו אין תימוכין בפסק הדין, המזכה מחמת הספק, למרות שהטענה לא נעלמה גם מעינו של בית המשפט העליון. תפקיד המשטרה והפרקליטות לחקור, במטרה להגיע לחקר האמת באירועים פליליים ולהביא חשודים לדין".

מדוברות בתי המשפט נמסר בתגובה לטענות בכתבה: "מדובר בהחלטה שיפוטית, וטענותיו של עבד אל-חי הובאו בערכאת הערעור".