אילן גבוה

שנה לא קלה עברה על במאי התיאטרון אילן רונן. הרעש הגדול שנוצר כתוצאה ממאבקי השליטה בתיאטרון הלאומי דחק - לפחות מעל דפי העיתונות - את ההתעסקות התיאטרלית. אופן מינויו לתפקיד המנהל האמנותי של "הבימה" הסיט אף הוא את תשומת הלב מן הרקורד המקצועי לפוליטיקה. המפלט המתבקש היה בעשייה האמנותית בה החליט רונן להתעטף כבמגן. בסוף השבוע שעבר עלה על במת אולם "רובינא" עיבוד חדש למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בבימויו של רונן. אם לשפוט על פי תגובת הקהל והביקורת עד כה, מדובר בשלאגר. רונן לא ממהר לנוח על זרי דפנה, אך מוצא בתגובות הקהל ובסופרלטיבים של המבקרים נחמה ומזור.

"האיכויות שהן מעל ומעבר לסטנדרטים של מחזמר רגיל. במחזות זמר השפה שטוחה ודלה בד"כ מפני שהיא לא הדבר המרכזי. כאן השפה יוצאת מן הכלל. אלתרמן בדרכו הופך את השימוש בשפה למשחק, הוא עושה סלטות עם המילים וזה קסם לי. אחרי שהתמודדתי עם הטקסט הזה, אני יכול לומר באופן חד משמעי שאלתרמן הוא השקספיר שלנו. זה המחזמר העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם וזה מעניין, מכיוון ששאר המחזות שאלתרמן כתב נחלו כשלון צורב. יכול להיות שהוא הצליח דווקא מפני שהוא מבוסס על מחזה מאת סמי גרונמן שתורגם על-ידיו מגרמנית ועובד.

גם משכה אותי הנאיביות שבתוכה מסתתרים היגדים חברתיים רלבנטיים, גם לחברה פחות תמימה מזו שהיתה כשהמחזמר עלה לראשונה. כל ממזר יכול להיות מלך, או אם תרצי כל עוזי כהן יכול להיות ראש ממשלה, זוויות הראייה במחזה על שלטון, על חכמה וטיפשות וכמובן על עוני ועושר, מאוד מפוכחות".

"זה היה רעיון של קושניר. לפני כמה שנים הציעו לקושניר לשחק בהעלאה מחודשת של המחזה בבאר-שבע. ככל שסיפרו לו כמה נפלאה היתה ההפקה הראשונה, כך פחות ופחות הוא רצה להשתתף בהעלאה המחודשת. לא בא לו על ההשוואות והיתה לו תחושה שאיך שלא יהפכו בזה, יתקבל ניסיון שיחזור של העבר. גם עלי זכר ההפקה הקודמת רבץ כמו צל ולכן כשהצעתי לו את התפקיד, אמרתי מראש - אנחנו הולכים על כיוונים אחרים לגמרי. מהרגע הראשון הוא היה מאוד מעורב בכל פרטי ההפקה וכשהוא שאל אותי איך אני רואה את כל הצד התנועתי, אמרתי שאני משחק במחשבות על להקת מחול כמו 'בת-שבע'. הוא שאל מה עם 'מיומנה' וזה מצא חן בעיני. התחיל דיאלוג אבל זה לא הסתדר ואז נפגשנו עם צחי פטיש ודני רחום מ'שקטק' ומהרגע הראשון היתה התלהבות. תרבות הרחוב וריקודי הרחוב מאוד התאימו לנו. 

בעקבות העבודה אתם, הבנתי שמה שאני לא אוהב במחזות זמר זה את התחושה הלא טבעית שמתקבלת כשאתה נדרש לעצור טקסט בשביל שיר. הצלחנו ליצור אחידות בהפקה הזו ואני חושב שהטקסט מתחבר באופן טבעי לשיר ולריקוד. בסופו של דבר תיאטרון טוב מספר סיפור ובכולנו יש ילד שרוצה לשמוע סיפור. זו היתה ההתייחסות שלי מההתחלה לטקסט וגם את השירים ביימתי קודם כל ברמה הדרמטורגית".

"ההחלטה הכי משמעותית היתה להכניס את 'שיר ערש' שבמקורו לקוח ממחזה אחר של אלתרמן בשם 'אסתר המלכה'. היתה לי בעיה עם הדמות של שלמה, היא נתפשה בעיני כיותר מדי דידקטית, מאוד מגלומנית ופחות מדי רגשית. בסופו של דבר במשחק חילופי התפקידים בין המלך ללץ, שלמה היה זה שנכשל ושלמי היה זה שהצליח ולמרות זאת, תחושת הכישלון לא באה לידי ביטוי. לא יכול להיות שאדם שביום אחד יורד מגדולתו והופך לשום דבר, שזה לא כואב. חשבתי ש'שיר ערש' יכול להביא את המימד הרגשי החסר מה גם שיש בשיר התייחסות לחילופי התפקידים במשפט 'נומה מלך נומה לץ'. למרות שזו הצגה קומית, חשוב היה לי להביא רגעים אמוציונליים ובזה השיר עשה את שלו. שינוי משמעותי נוסף הוא ביצירת הדגשים על ההבדלים בין מה שמתרחש בארמון לבין מה שמתרחש ברחוב – בארמון הכל מתורבת והרחוב גועש, רועש ופראי ואת זה עשינו באמצעות התנועה והמקצבים".

"לרגע לא חשבתי לשנות או לקצר. אני חושב שאנחנו מייחסים הרבה פעמים לקהל דברים שנוחים לנו ואני לא בטוח שהם נכונים. מי אמר שהקהל רוצה קצר ונמוך? אני חושב שיש מקום לסוגים שונים של תכנים ולא יכול להיות שהתיאטרון יהיה מורכב רק מסוג מסויים של יצירה. באופן אישי אני מתגעגע לתיאטרון מחייב, תיאטרון שהליכה אליו היא סוג של אירוע. סיקרן אותי לדעת אם התיאטרון הזה כבר אבד עליו הכלח והיתה לי תחושה שהצופים מתגעגעים לעולמות האלה שפעם התיאטרון יצר. טלוויזיה לא יכולה להביא את העולמות שהתיאטרון מביא, את העושר והקסם ששייך לבמה. את זה צריך לבדוק מחדש בלי להניח מראש מה הצופה יכול או לא יכול לספוג. זה מתנשא.

אין ספק שהשפה האלתרמנית והמוזיקה של סשה ארגוב בעיבודים של יוני רכטר הם חומר מורכב ואני משוכנע שלמרות זאת, הוא ידבר לכולם. ברמה מסוימת זה איתות לכל התיאטרונים שיש מקום להתמודד שוב עם החומרים הקלאסיים האלה, אבל זה נכון שצריך למצוא את המפתחות הנכונים".