שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אילן גבוה

    אחרי שנה לא קלה של מאבקים ופוליטיקה, "הבימה" שב סוף סוף לכותרות בזכות התיאטרון - והמחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". הבמאי אילן רונן בכלל לא אהב מחזות זמר, אבל אפילו הוא שינה את דעתו

    שנה לא קלה עברה על במאי התיאטרון אילן רונן. הרעש הגדול שנוצר כתוצאה ממאבקי השליטה בתיאטרון הלאומי דחק - לפחות מעל דפי העיתונות - את ההתעסקות התיאטרלית. אופן מינויו לתפקיד המנהל האמנותי של "הבימה" הסיט אף הוא את תשומת הלב מן הרקורד המקצועי לפוליטיקה. המפלט המתבקש היה בעשייה האמנותית בה החליט רונן להתעטף כבמגן. בסוף השבוע שעבר עלה על במת אולם "רובינא" עיבוד חדש למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בבימויו של רונן. אם לשפוט על פי תגובת הקהל והביקורת עד כה, מדובר בשלאגר. רונן לא ממהר לנוח על זרי דפנה, אך מוצא בתגובות הקהל ובסופרלטיבים של המבקרים נחמה ומזור.

     

    בעבר העדת על עצמך כעל מי שאינו נמשך למחזות זמר. זה ז'אנר נחות בעיניך?

     

    "נחות זו מילה חזקה מדי, פשוט לא מצאתי את עצמי בתוכו. זה קשור לתפישה עצמית. בסך הכל התהליך הזה לימד אותי הרבה מאוד על עצמי. חששתי מהחיבור עם כוריאוגרפים, וגם מוזיקלית אני רגיל לעבוד סולו על חומרים ומהבחינה הזו גיליתי את היכולות שלי בדיאלוג עם שותפים לעבודה. היום אני חושב שלא רק שמחזמר אינו ז'אנר נחות, ההפך, הוא מפגש של כל אמנויות התיאטרון ואם אתה מצליח להביא כל אחד ממרכיביו לרמה עליונה זה הישג".

     

    מה משך אותך ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"?

     

    "האיכויות שהן מעל ומעבר לסטנדרטים של מחזמר רגיל. במחזות זמר השפה שטוחה ודלה בד"כ מפני שהיא לא הדבר המרכזי. כאן השפה יוצאת מן הכלל. אלתרמן בדרכו הופך את השימוש בשפה למשחק, הוא עושה סלטות עם המילים וזה קסם לי. אחרי שהתמודדתי עם הטקסט הזה, אני יכול לומר באופן חד משמעי שאלתרמן הוא השקספיר שלנו. זה המחזמר העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם וזה מעניין, מכיוון ששאר המחזות שאלתרמן כתב נחלו כשלון צורב. יכול להיות שהוא הצליח דווקא מפני שהוא מבוסס על מחזה מאת סמי גרונמן שתורגם על-ידיו מגרמנית ועובד.

     

    גם משכה אותי הנאיביות שבתוכה מסתתרים היגדים חברתיים רלבנטיים, גם לחברה פחות תמימה מזו שהיתה כשהמחזמר עלה לראשונה. כל ממזר יכול להיות מלך, או אם תרצי כל עוזי כהן יכול להיות ראש ממשלה, זוויות הראייה במחזה על שלטון, על חכמה וטיפשות וכמובן על עוני ועושר, מאוד מפוכחות".

     

    נושא פערים החברתיים מאוד בולט בהפקה.

     

    "היה לנו מאוד חשוב להבליט את הפערים. הארמון מעוצב בכבדות ואנשי הארמון לבושים בצבעים קרים בעוד שהתפאורה של השוק משורטטת בקווי מתאר לכאורה דלים וצבעי התלבושות של אנשי השוק הם חמים. יש בארמון משהו מהכנסייה. כל הגודל והעושר הזה שמקטינות אותך. זה בדיוק מה שמרגישים שלמי ונעמה בארמון, הם אבודים בו, לא שייכים. אגב, מאותה הסיבה בדיוק בחרתי להתחיל את ההצגה עם שיר החכם והכסיל בעיבוד כנסייתי אורגני. זה נעשה גם מתוך רצון לשבור לקהל ציפיות. ברור שאנשים ישוו בין ההפקה הנוכחית להפקות הקודמות, זה מתבקש ולכן רציתי לקחת את ההצגה למחוזות אחרים. שלמה ושלמי תמיד מעלים מחשבה על קפיצות וריקודי מעגלים, אז הנה נביא לכם משהו אחר ומה יותר אחר מכנסייה. אגב, העיבודים המוזיקליים של יוני רכטר שנתנו הרבה מאוד מקום למקהלה מביאים גם משהו מן הכנסייתי".

     

    המוזיקה לוקחת את המקור למקומות שונים לגמרי. זו בעצם יצירה חדשה.

     

    "כן. יוני אמר מההתחלה שלהשאיר את השירים כפי שהם לא מתקבל על הדעת. הוא אמר, ובצדק, ששימור יהיה כמו לעלות ערב לזכרו של המחזמר המקורי ואת זה לא רצינו. הוא עשה עבודה נפלאה, הלך למקומות כל כך שונים".

     

    איך נולד השילוב עם "שקטק"?

     

    "זה היה רעיון של קושניר. לפני כמה שנים הציעו לקושניר לשחק בהעלאה מחודשת של המחזה בבאר-שבע. ככל שסיפרו לו כמה נפלאה היתה ההפקה הראשונה, כך פחות ופחות הוא רצה להשתתף בהעלאה המחודשת. לא בא לו על ההשוואות והיתה לו תחושה שאיך שלא יהפכו בזה, יתקבל ניסיון שיחזור של העבר. גם עלי זכר ההפקה הקודמת רבץ כמו צל ולכן כשהצעתי לו את התפקיד, אמרתי מראש - אנחנו הולכים על כיוונים אחרים לגמרי. מהרגע הראשון הוא היה מאוד מעורב בכל פרטי ההפקה וכשהוא שאל אותי איך אני רואה את כל הצד התנועתי, אמרתי שאני משחק במחשבות על להקת מחול כמו 'בת-שבע'. הוא שאל מה עם 'מיומנה' וזה מצא חן בעיני. התחיל דיאלוג אבל זה לא הסתדר ואז נפגשנו עם צחי פטיש ודני רחום מ'שקטק' ומהרגע הראשון היתה התלהבות. תרבות הרחוב וריקודי הרחוב מאוד התאימו לנו. 

     

    בעקבות העבודה אתם, הבנתי שמה שאני לא אוהב במחזות זמר זה את התחושה הלא טבעית שמתקבלת כשאתה נדרש לעצור טקסט בשביל שיר. הצלחנו ליצור אחידות בהפקה הזו ואני חושב שהטקסט מתחבר באופן טבעי לשיר ולריקוד. בסופו של דבר תיאטרון טוב מספר סיפור ובכולנו יש ילד שרוצה לשמוע סיפור. זו היתה ההתייחסות שלי מההתחלה לטקסט וגם את השירים ביימתי קודם כל ברמה הדרמטורגית".

     

    מה השינוי הבולט ביותר בעיניך?

     

    "ההחלטה הכי משמעותית היתה להכניס את 'שיר ערש' שבמקורו לקוח ממחזה אחר של אלתרמן בשם 'אסתר המלכה'. היתה לי בעיה עם הדמות של שלמה, היא נתפשה בעיני כיותר מדי דידקטית, מאוד מגלומנית ופחות מדי רגשית. בסופו של דבר במשחק חילופי התפקידים בין המלך ללץ, שלמה היה זה שנכשל ושלמי היה זה שהצליח ולמרות זאת, תחושת הכישלון לא באה לידי ביטוי. לא יכול להיות שאדם שביום אחד יורד מגדולתו והופך לשום דבר, שזה לא כואב. חשבתי ש'שיר ערש' יכול להביא את המימד הרגשי החסר מה גם שיש בשיר התייחסות לחילופי התפקידים במשפט 'נומה מלך נומה לץ'. למרות שזו הצגה קומית, חשוב היה לי להביא רגעים אמוציונליים ובזה השיר עשה את שלו. שינוי משמעותי נוסף הוא ביצירת הדגשים על ההבדלים בין מה שמתרחש בארמון לבין מה שמתרחש ברחוב – בארמון הכל מתורבת והרחוב גועש, רועש ופראי ואת זה עשינו באמצעות התנועה והמקצבים".

     

    בתקופה שבה הקהל מתורגל בהפקות קצרות ובשפה מותאמת לימינו גם כשמדובר במחזות קלאסיים בחרת לא לקצר את המחזה ולא לשפץ את הטקסט. זה סיכון?

     

    "לרגע לא חשבתי לשנות או לקצר. אני חושב שאנחנו מייחסים הרבה פעמים לקהל דברים שנוחים לנו ואני לא בטוח שהם נכונים. מי אמר שהקהל רוצה קצר ונמוך? אני חושב שיש מקום לסוגים שונים של תכנים ולא יכול להיות שהתיאטרון יהיה מורכב רק מסוג מסויים של יצירה. באופן אישי אני מתגעגע לתיאטרון מחייב, תיאטרון שהליכה אליו היא סוג של אירוע. סיקרן אותי לדעת אם התיאטרון הזה כבר אבד עליו הכלח והיתה לי תחושה שהצופים מתגעגעים לעולמות האלה שפעם התיאטרון יצר. טלוויזיה לא יכולה להביא את העולמות שהתיאטרון מביא, את העושר והקסם ששייך לבמה. את זה צריך לבדוק מחדש בלי להניח מראש מה הצופה יכול או לא יכול לספוג. זה מתנשא.

     

    אין ספק שהשפה האלתרמנית והמוזיקה של סשה ארגוב בעיבודים של יוני רכטר הם חומר מורכב ואני משוכנע שלמרות זאת, הוא ידבר לכולם. ברמה מסוימת זה איתות לכל התיאטרונים שיש מקום להתמודד שוב עם החומרים הקלאסיים האלה, אבל זה נכון שצריך למצוא את המפתחות הנכונים".

     

    תחת כובע המנהל האמנותי של "הבימה" אתה חושב שהתיאטרון הישראלי יצר לקהל הרגלים רעים, חינך אותו לעצלות?

     

    "אני חושב שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו מחדש ובעיקר לבדוק את מה שקרוי שלטון הקניינים ומנהלי היכלי התרבות. כולנו יודעים מה מצב התיאטרונים וברור שהכנסות עצמיות הן דבר חשוב, אבל המחיר לפעמים גבוה מדי ואסור שזה יגרום לפשרות אמנותיות. משמח אותי שההצגה שלנו עולה במקביל ל'המלט' בקאמרי. לא ראיתי את ההפקה שלהם, אבל הבנתי שהיא יכולה להתקיים רק בחלל של תיאטרון הקאמרי כלומר מראש מי שרוצה לראות את 'המלט' צריך לבוא לקאמרי. זה טוב. גם אנחנו מעלים את 'שלמה ושלמי' רק בתל-אביב, בירושלים ובחיפה וכך זה גם עם 'כתר בראש' שהיא מאותה המשפחה. זה סטייטמנט, הגיע הזמן שהתיאטרון יחזור להיות אלמנט מרכזי ואם את שואלת אותי על חינוך, אני חושב שבסופו של דבר האיזון הוא החשוב".

     

    אתה התחלת את דרכך ב"הבימה" עם כניסתו של אגמון לתפקיד. בסוף החודש הוא פורש ואתה מסכם עשור.

     

    "עם כל מה שמתחולל סביב אגמון בחודשים האחרונים אנשים שוכחים שהוא קיבל לידיו תיאטרון חולה ובהרבה מאמץ, הוא הצליח להבריא אותו מתחלואים רבים וקשים והוביל את 'הבימה' להישגים רבים. נדמה לי שאנשים שוכחים לפעמים לשם מה התכנסנו פה ואני שמח שההצגה הזו מגיעה מתי שהיא מגיעה ומזכירה שאנחנו כאן בשביל לעשות תיאטרון. עברנו תקופה קשה ובמהלכה אמרתי את זה לא פעם לשחקנים – המבחן האמיתי שלנו הוא בעשייה. כל השאר הוא פוליטיקה".

     

    אחרי דוד ("כתר בראש") ושלמה ("שלמה המלך ושלמי הסנדלר"), תמה תקופת המלכים?

     

    "אנחנו חוזרים למציאות. במהלך שנת 2005 'הבימה' תעסוק בנושאים מאוד אקטואליים. בימים אלה אנחנו בחזרות על שתי הפקות מקור ישראליות - 'תשמ"ד' של שמואל הספרי ו'זמן אמת' של יהושע סובול - ובאמצע פברואר נתחיל חזרות על 'מלחמה' של המחזאי השבדי לארס לורן שאני אביים. עידן המלכים מאחורינו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ז'ראר אלון
    רונן. מתגעגע לתיאטרון מחייב
    צילום: ז'ראר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים