מכשפה שכמוני

אם איכשהו הצלחתם עד היום לחמוק מהשם מירי מסיקה, שיהיה ברור – מדובר במחדל זמני בהחלט. מסיקה הצליחה להפתיע את עולם התיאטרון לפני מספר חודשים כשהשתחלה ללא הזמנה לאודישנים למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של "הבימה", קטפה את תפקיד נופרית והפכה לדבר החם הבא. עם קול מחוספס, חם ועמוק ונוכחות אנרגטית ומלאת הומור, קשה להתעלם ממנה גם כשהיא חולקת במה עם שועלים ותיקים כמו אבי קושניר, רבקה גור וגלית גיאת.

במקביל מתנגנים בתחנות הרדיו "נובמבר" ו"טיפה טיפה", שניים מהשירים שיופיעו באלבום הביכורים שלה, שיצא במרץ. מחר (ד') תעלה מסיקה ב"תמונע" בתל אביב את מופע הבכורה לקראת צאת האלבום. 

"אחרי שלוש שנים של עבודה על האלבום אני כבר מתה שהוא ייצא", היא אומרת, "עד עכשיו יצאו רק שני סינגלים ואני לא יכולה שלא לחשוב על זה שהם מציגים תמונה מאוד מצומצמת של המוזיקה שלי".

מה יש במוזיקה שלך?

"הרבה נגיעות אוריינטליות, הרבה פרקשן, תזמור. אני מנסה לא להיות באופנה במובן העכשווי של המילה. אופנה זה משהו שבא והולך והשאיפה שלי היא לקלאסיקה גם בלחנים וגם בטקסטים, משהו שנשאר".

ספרי על תהליך העבודה.

"תקליט זה כמו פאזל, אתה מתאים שיר אחד לשני. זה לא שבמשך שלוש שנים התעסקתי רק בחיפוש אחרי חומרים. למדתי משחק אצל סופי מוסקוביץ' ופיתוח קול אצל רחל הוכמן שהיא מוסד בפני עצמה. היא כיוונה אותי למצוא את הצבעים המיוחדים שלי וזה שיעור חשוב שלוקח זמן ונמשך עדיין. גם ב'רימון', גיליתי צבעים. בשיעור הראשון שהיה לי שם עם ריקי גל, אחרי שהיא קטלה את כולם היא ביקשה ממני לשיר וכשסיימתי היא אמרה: 'את, אסור לגעת בך. תבואי לשיעור הבא מוכנה עם 'אינת עומרי' של אום כלת'ום'. למדתי את השיר שהוא אולי אחד השירים הכי קשים לביצוע וזה היה המקום שבו גיליתי את הגוון האתני שבי.

כשהתחלנו לעבוד על האלבום דיברנו על קו סגנוני והיום כשאני מסתכלת על הבחירות אני חושבת שהאלבום שלי מורכב מהרבה שכבות וסגנונות שהמשותף להם הוא אני. כל השירים וכל העיבודים עוברים דרך המסננת שלי ויש בה גוונים ותתי-גוונים. הרב גוניות היא כיף גדול והאמת, זה מרגיש כמו אלבום אוסף".

יש תחושה שהטקסטים מאוד חשובים לך.

"ברור. אם אתה בוחר לומר משהו, כדאי שזה יהיה קרוב אליך. השיר שצרויה להב כתבה לי למשל, 'אף אחת', מספר את סיפור חיי. גם 'לשם' שכתבה לי קרן פלס, שהיא חברת ילדות, הוא קרוב לי. זה שיר שמדבר על ילדה שונה שאנשים אומרים לה שהיא לא כמו כולם ושהיא לא מצליחה להשתלב. זה הכי קרוב לי, כשהייתי קטנה רציתי לנצח את השונות ולהיות דומה לכולם, רק כשגדלתי הבנתי את היופי שבזה. מצאתי במילים שלהם את מה שחיפשתי, פשטות ודיוק. אני מאוד מקווה שבאלבום הבא אני אצליח להתגבר על הדקדקנות והביקורתיות ולכתוב לעצמי טקסטים".

תיאטרון ומוזיקה חיים אצלך בדו-קיום.

"אני אדם מאוד תיאטרלי, הכל צבוע אצלי בצבעים חזקים ואפילו את האירועים הכי יומיומיים אני מגדילה לממדי ענק. הכל מאוד חד לי, טוטאלי, שחור-לבן. אין אצלי אמצע. או שאני בדיכאון או שאני מאושרת והאמצע הוא מקום בלתי נסבל. אני מעדיפה שיגידו שאני נוראית ורק שלא יתייחסו אליי כאל משהו נחמד".

מה מרגש אותך?

"אמנות. אמא שלי היתה חובבת אמנות מושבעת ובבית היו לי ספרים על אמנים, בעיקר אימפרסיוניסטיים. תמיד חלמתי על טיולים ברחובות של פאריז, שהיא העיר האהובה עליי בעולם ועל ביקורים במוזיאונים. אולי בגלל זה יש ל'אף אחת' ארומה קצת צרפתית. הוא מזכיר שנסונים ומה יותר דרמטי משנסונים? אם הייתי יכולה הייתי אדית פיאף – שרה מונולוגים על הבמה. גם ון גוך גורם לי לבכות, זה ילדותי אבל השיר 'starry night' שנכתב עליו ממש מרגש אותי. אני חושבת שיש בו משהו נוגע ללב עם הכמיהה הזו לאהבה שאחריה הוא רדף כל החיים ולא הצליח לקבל ממנה. אני יכולה להזדהות עם זה, כלומר, אני מוקפת באהבה, אבל לאורך כל הילדות שלי חיפשתי שיבינו אותי וזה לא הצליח.

נשים זמרות מרגשות אותי ועוד הרבה לפני שידעתי שאני רוצה לשיר, הייתי מוקסמת מזמרות כמו ברברה סטרייסנד, שירלי בייסי ואסתר עופרים שהיו מודל לחיקוי. הייתי מחקה את הטכניקות שלהן ודרכן למדתי לשיר. השלב הקריטי, כמובן, היה למצוא את עצמי אבל זה בא הרבה יותר מאוחר".

אהבה היא נושא מרכזי באלבום.

"אהבה, חוסר באהבה, התגברות על אהבה, רצון להיפרד, אהבת הורים. אני חושבת שהכל קשור באהבה, גם דת, טבע ואמנות. אני אדם רגשני. השיר של להב עוסק למשל שלכל אשה יש מישהו שהיא יודעת שתמיד יאהב אותה, איזו מערכת יחסים כל כך חזקה שגם אם היא נגמרת, היא שם. אני לא מאמינה שאהבה אמיתית נגמרת. בעיני המשפט הכי חשוב בשיר הוא 'נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד'. הכוח הנשי הזה קיים במכשפות כמוני".

יש לך שיר מועדף באלבום?

"אני חושבת ש'הקרקס הזה' שמטייל בין גבוהים לנמוכים. זה שיר מאוד מאתגר מבחינה טכנית ולמרות שהאתגרים שאני מציבה לעצמי הם רגשיים בעיקר, אני אוהבת להפגין בשיר את האיכויות הטכניות, הרגשיות ואם אפשר לעשות תוך כדי גם פליק-פלק אני אעשה. בשביל זה טוב שיש לי מי שירסן אותי".

מה זה מוזיקה ומה זה תיאטרון בשבילך?

"לגבי מוזיקה - אהבה – כל הרגשות מעורבים יחד. זה כמו שלוקחים קשת של צבעים ומסובבים אותה מהר מהר ובסופו של דבר מתקבל לבן שמכיל את כל הצבעים. התיאטרון זו עבודה קשה, סיזיפית. תיאטרון הוא מראה של החיים. מחזות זמר זה גדול מהחיים, מראה לא מדויקת במכוון שנועדה להעביר חוויה. לעמוד על במה זו החוויה הכי מרגשת שיש. המתח והשקט והעיניים הנישאות אלייך בציפייה. זה כוח שדורש עדינו כמו להחזיק תינוק. או יותר כמו לעשות אהבה בגלל הקח ותן התמידי עם הקהל. בקומדיה מרגישים את זה היטב כי הצחוקים של הקהל ממכרים כמו ליטוף. זה פתטי, אני ג'אנקית של זה".