"כאשר ילדיכם עולים לכם על העצבים". ספר חדש

על הנושא הזה מדברים ברצינות, בדרך-כלל, רק עם חברים קרובים במיוחד. או לחילופין, בהומור מיואש, בשיחות מסדרון לא מחייבות. וזה למרות שמדובר ללא ספק באחד הנושאים הטעונים, הופכי הבטן ויוצרי רגשות האשמה הסבוכים ביותר, המתקיימים תדיר על סדר-יומם של הורים. צריך כנראה להיות כנים מאוד, מותשים מאוד ובשלים מספיק כדי להודות בקול רם שלפעמים, מה לעשות, הילדים פשוט מ-ע-צ-ב-נ-י-ם!

דווקא הם, קטנים יותר ופחות, אהובי-ליבנו האמיתיים, אלה שכל-כך חיכינו לבואם, אלה שאנחנו רוצים בשבילם לא פחות מהטוב ביותר, דווקא הם מצליחים לעיתים קרובות, קרובות מדי, להוציא אותנו מדעתנו. ואגב כך, להוציא מאיתנו את הרע שבנו.

זה יכול להיות ויכוח על סנדלים במקום נעליים בבוקרו של יום חורף גשום עם בת השלוש, חילוקי דעות באשר לשעת החזרה מבילוי לילי עם בן ה-16 או

אמירה חצופה במיוחד של בת השש. הטריגרים עשויים להשתנות בהתאם לנסיבות, לאופי המשתתפים וגילם. השורה התחתונה, על-פי-רוב, דומה: כעס שמתעצם משנייה לשנייה ומתפוצץ לכולם בפרצוף בצעקות, אמירות מעליבות ולעיתים אפילו איזו מכה על הטוסיק. את רגע השיא מלווה מבט משתאה, מבוהל של הילדים, והצפה של תחושות חרטה ותסכול בקרב הבוגרים, אלה שאמורים להיות האחראים והשולטים בתגובותיהם.

למרות קשר השתיקה היחסי סביב הנושא, חלק מהסצינות מבוצע דווקא בפומבי ולא בחדרי-חדרים – בכניסה לגן-הילדים, בסופרמרקט השכונתי ובכל מקום אחר – מה שרק מוסיף בדרך-כלל למבוכת ההורים, ולעיתים עלול אף להקצין את התגובות. בחדרי חדרים, בשקט, מודים הורים רבים עמם שוחחנו שלא-פעם הם חשים שהיו מסוגלים "לחנוק את הילד" מטאפורית בלבד, בסיטואציות מסויימות. חשוב לציין כי מדובר בהורים טובים ומסורים בדרך-כלל, משכילים, מודעים ולא אלימים. אלא שהילדים, הם מודים, מפתיעים לפעמים בעוצמת הכעס שהם מצליחים לעורר, בין שהתכוונו לכך או לא. למרבה המזל, התחושות הקיצוניות הללו נשארות כמובן לא מיושמות, וההורים מתייסרים בינם לבינם על עצם קיומן. 

הורות נבונה

אחת הבשורות המרגיעות והמנחמות ביותר שמצאנו בספר "כאשר ילדיכם עולים לכם על העצבים" (הוצ' "מודן") היא שלפעמים עדיף לומר בקול רם, לא בפני הילדים כמובן, את כל מה שאנחנו מרגישים כלפיהם ברגעי הכעס המוטרפים ההם. "הגדירו במילים מה הכי הרגיז אתכם או דיכא אתכם", מציעה המחברת בוני האריס, "אימרו את הדבר שחבוי עמוק עמוק בתוככם, משום שאתם מתביישים בו: 'אני שונא את הבן שלי' או 'הוא השטן' או 'לא הייתי צריכה להיות אמא'. היו כנים עד כדי בוטות קיצונית. אולי זה יגרום לכם לצחוק. אז תוכלו לשנות את ההגדרה למשהו שככל הנראה מעורר פחות זעם מאשר 'הוא השטן'. למשל, את 'הוא השטן משום שהוא היכה את אחותו', תוכלו להחליף ב'הוא מתעצבן על אחותו'".

האריס, בעלת תואר שני בחינוך ומנחת קבוצות הורים בניו-המפשייר מזה למעלה מ-15 שנים, היא מומחית לחינוך לגיל הרך שפיתחה סדנה להורות אפקטיבית בת 12 שבועות. על סמך אלפי פגישותיה ושיחותיה עם הורים במצוקה, כתבה את הספר, המוגדר כמדריך מעשי להורות נבונה.

הספר מבוסס על מספר עקרונות: אין דבר חשוב בהורות מיצירת קשר טוב עם ילדינו, כל הילדים נולדים מושלמים, יהיה אשר יהיה מצבם הגופני או הנוירולוגי, ילדים רוצים להיות טובים ומוצלחים ואינם רוצים להפעיל מניפולציות או לצאת מכלל שליטה, התנהגותם היא סימפטומטית למצבם הגופני, הנוירולוגי או הרגשי-פנימי.

את הפיוזים הנשרפים אצלנו ההורים בחבורה מכנה האריס בספרה "לחצני חולשה" ולדבריה, התנהגות שמפעילה את הלחצנים הללו היא רמז לצורך של הילד, וגם של ההורה, שלא טופל כראוי. הברירה, היא קובעת, היא בין ללמוד ולהבין את ילדינו, גם ואולי בעיקר כשזה קשה, לבין להיאבק בהם לנצח.

האריס, בדומה לכל הורה מודע, קובעת נחרצות כי הילדים מכירים טוב מכולם את הנקודות הרגישות של הוריהם, מה שמאפשר להם להפעיל ביעילות מדהימה את לחצני החולשה ולהרים אותנו גבוה או להוריד אותנו על ברכינו.

הצפה של כעס

כשלחצני החולשה מופעלים, אומרת האריס, הסמכות נעלמת, הקשר בין הורים לילדיהם מתנתק וישנה הצפה של תחושות כעס, התגוננות, פחד ואי-כשירות. הרגעים הללו מאופיינים ברגשות הזעם והייאוש, בתגובה שמעוררת בדיעבד

חרטה, בביקורת מצד בן-הזוג על עוצמת התגובה, בכך שהילד מזכיר לכם לפתע קרוב-משפחה שדעתכם עליו שלילית, ובהבעת-פחד על פני הילדים. התנהגות הורית הגיונית, מיותר לציין, נראית אז בלתי-אפשרית לחלוטין.

ברגעים כאלה, מציעה האריס בספרה, כדאי לנסות בראש ובראשונה להניח בצד את הדברים שעל סדר היום האישי שלכם כדי לראות טוב יותר את צרכי הילדים ואת נקודת מבטם. משמעות הדבר, היא מדגישה, אינה שינוי תוכניות, ביטול פגישות וכניעה לכל תכתיבי הילדים. "פירוש הדבר הוא שעליכם לרכז באותו רגע את מלוא תשומת לבכם בילדיכם, לתת להם להרגיש שהם בעדיפות ראשונה אצלכם כרגע. כשאתם מסוגלים להיכנס לנעליים של ילדיכם, אתם מסוגלים להיטיב לשמוע את האופן בו מילותיכם נוחתות עליהם. נסו לדמיין איך דבריכם היו נשמעים אם הייתם במקום הילדים. האם הייתם רוצים להקשיב לכם?" 

8 "לחצני החולשה"

האריס מונה בספר שמונה לחצני-חולשה, ומסבירה כי זיהויים הוא השלב הראשון בנטרולם המיוחל:

• לחצן האישור: מאפיין הורים העמלים במאמץ רב לזכות באישור של הוריהם. הם חשים לכודים בין הוריהם לבין ילדיהם, פונים לדפוסים ישנים ומסכנים בכך את צרכי ילדיהם. ילדיהם עלולים לחוש לא כשירים, לא אהובים ומבויישים.
• לחצן השליטה: מאפיין הורים הפוחדים מאיבוד שליטה, וכדי להבטיח אותה הם דורשים מילדיהם צייתנות ושלמות בכל דבר שהם עושים. כשהם "מנצחים" במאבק שליטה, אומרת האריס, הם מכינים את ילדיהם למרד וסרבנות, וכך נטמן הזרע למאבק כוח נוסף. ילדים סתגלנים יותר עלולים לחוש בעתיד שלא רואים אותם ולא שומעים אותם, ולפתח תלות באישור מצד אחרים.
• לחצן ההערכה: מופעל כשהורים שלא זכו להערכה בילדותם עושים מעל ומעבר למען ילדיהם, אך לא זוכים בהכרת תודה בתמורה למאמציהם. ילדים להורים כאלה מרגישים מבולבלים, חשים שלא מבינים אותם כראוי.
• לחצן התיקון: מאפיין הורים הרוצים להפוך את חיי ילדיהם ואת חייהם שלהם לקלים ככל האפשר. הם צריכים לפתור את כל הבעיות שבדרך, וכשהם עומדים בפני בעיה שאינה נפתרת, הלחצן מופעל. ילדיהם יגדלו בתחושה שהם נטולי יכולת, מזהירה האריס.
• לחצן האחריות: מאפיין הורים שעושים יותר מדי עבור ילדיהם, מגוננים עליהם יתר על המידה ומגיבים כשילדיהם לא תורמים לכך ש"ייראו טוב". הורים אלה מגדלים ילדים שמורדים ונופלים, או מעבירים את היכולת לסמוך על מישהו לאחרים. לחצן האי-כשירות: מופעל בקרב הורים המרגישים נטולי כוח השפעה, חסרי יכולת ללמד ולהיות סמכותיים. הם חשופים לסיכון של ויתור על הכוח, מתירנות-יתר וגידול ילדים רוויי רגשות אשמה על שאינם מסוגלים לעשות את הדרוש כדי לגרום להורה להיות מאושר.
• לחצן האשמה: אופייני להורים הנוטים להדגיש את צרכי הילדים הרבה יותר מאשר את צרכיהם שלהם. הם מתעלמים מקיומם של רגעים חיוביים רבים עם ילדיהם, כיוון שרגשות האשמה שלהם מנופחים למימדים מופרזים, ומגדלים ילדים עם תחושת אשמה בסיסית חזקה.
• לחצן הטינה: מופעל אצל הורים המרגישים כי מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם. הם פועלים מתוך פחד או בושה על כך שאינם טובים דיים, חשים שילדיהם סוחטים מהם את כל האנרגיה, מנצלים אותם ותגובותיהם הן ניסיון לגרום לילדיהם להניח להם לנפשם. ילדיהם יגדלו בבלבול ובתחושת אשמה על לא עוול בכפם.
  

9 הרגלים טובים

לצורך ניטרול לחצני החולשה מציעה האריס לאמץ תשעה הרגלים, הדורשים עבודה עצמית:

• העלו את רמת המודעות שלכם: שתפתח לכם צוהר למסרים תת-הכרתיים שמניעים אתכם, תאפשר נקודת מבט חדשה, וכך תחליש את כוחם של המניעים הללו.
• תנשמו עמוק: תרגלו זאת אפילו בעת עמידה ברמזור אדום: נסו להתרכז בנשימה ולבדוק אם אתם מסוגלים לספור עד 20 נשימות. נשימה מודעת יכולה לסייע להירגעות ברגעים חשובים.
• תנו לרגשותיכם הגדרות מילוליות: יש לכם זכות מלאה להרגיש אותם, אך עליכם לשלוט בהם.
• זהו את הנחותיכם: גם אלה האיומות ביותר, כמו "אני שונאת אותה", "הוא השטן" וכל היתר.
• אל תקחו את הדברים באופן אישי: גם כשכעס הילדים מופנה כלפיכם, לא מדובר בכם אלא ברגשות שלהם. טפלו בהם.
• התנתקו והתבוננו בנעשה מבחוץ: במקום להישאב לתוך הבעיה, צפו בה בריחוק, כך תוכלו להיות אובייקטיבים יותר. ואם צריך, אפשר אפילו להתרחק פיזית, בדומה ל"פסק זמן" שיש המציעים לילדים לצורך רגיעה. לא מדובר בכניעה, אלא בהגעה לרמת שליטה המאפשרת לכם לפעול בצורה אחראית.
• השתמשו בדיבור עצמי חיובי: נתחו את עצמכם ואת המצב, הכירו ברגשותיכם, ושוב, לנשום.
• הגדירו את אמות המידה שלכם ואת אמונותיכם: שאלו את עצמכם למה ציפיתם במצב הפעלת לחצן החולשה והפכו את הציפייה לאמת-מידה. כך תוכלו להבחין בהיעדר התאמה בינה לבין המציאות.
• התאימו את אמות המידה שלכם לנסיבות: לא מתוך תחושת כישלון, אלא במטרה למצוא את שביל הזהב, את נקודת האיזון בה גם אתם וגם הילדים מרגישים שמבינים אתכם ומכבדים אתכם. המטרות הן הפחתת הלחץ, מתן מרחב נשימה לכם ולילדים, והזדמנות להנאה מההורות תוך הבטחה שהילדים יכולים לחלום ולקוות לדברים לפי בחירתם.
  

עונש הוא נקמה

"כשאנו כועסים על ילדינו", כותבת האריס, "אנחנו רוצים שהם ישלמו על כך. עונש הוא מניפולציה נקמנית על כך שהם "גרמו" לנו לכעוס. אנחנו מבודדים אותם, מכים אותם, צועקים עליהם, שוללים מהם את זכויות היתר שלהם – כל אלה אמצעים להרגעת כעסנו וענישתם על כעסם. אך עונשים אינם מועילים בהקניית תחושת אחריות. תחת זאת, הם עלולים לגרום לילדים תחושת בושה או להחדיר בהם פחד. איננו חייבים להיות משוחררים מכל כעס כדי להתמקד בבעיה ולחדול מהאשמות. יש לנו מלוא הזכות לכעוס וגם לילדינו זכות לכעוס. עלינו לכבד את רגשותינו ולקחת אחריות עליהם באמצעות שימת-לב לאופן בו אנו מדברים אל ילדינו".