שקט בקופסה

זהו, אפשר לסגור את המירוץ לתואר שיר השנה. "מילים יפות מאלה", שיר מספר 7 באלבום החדש של עידן רייכל, בביצועה של כברה קסאי, הולך לעשות את זה. יש גם סיכוי סביר שדווקא "שובי אל ביתי", שיר מספר 3 בביצוע אילן דמתי, יקטוף את התואר, או אולי בעצם יהיה זה שיר מספר 4, "יש בי עוד כוח" של דין דין אביב, שיטפס לפסגה. רייכל, האיש שהביא לכם את "בואי" ואת "אם תלך", עומד לעשות את זה שוב. 

קשה להפריז בעומס הציפיות שהוטל על כתפיו של רייכל הצעיר בעת שניגש להקליט את אלבומו השני. האלבום הראשון של הפרויקט אותו הקליט בעצמו הפך לאחת ההצלחות הבולטות של השנים האחרונות, והניב הכנסות יוצאות דופן בימי מיתון אלה ל"הליקון" שהפיצה אותו. אל אלבומו השני הוא ניגש עם הרבה פחות תמימות - והרבה יותר ציפיות. אם לשפוט לפי דיווחי המכירות שכבר נתקבלו, לפיהם הוא נמצא בדרך לפלטינה, הרי שמהבחינה המסחרית לפחות הוא לא איכזב. בכל הקשור לפן האמנותי, ובכן, זה תלוי מה הציפיות שהיו לכם.  

תלמיד חרוץ

מי שאהב את האלבום הראשון, יאהב כמעט בוודאות את החדש. רייכל גיוון מעט בצלילים ובטקסטים, אבל בסך הכל הוא ממשיך לחרוש בתלם המיינסטרים שחצב כמעט לבדו, באמצעות שילוב של מלודיות מרגשות, סאונד מצוחצח ונקי ונגיעות אתניות. אם לעומת זאת היו לכם ציפיות שרייכל ינסה לפרוץ קצת קדימה, ליצור שירים מאתגרים יותר, כאלה שיחזיקו מעמד לאורך שנים ויהפכו לקלאסיקות - אתם עשויים להתאכזב.

רייכל הוא מלחין ומעבד מוכשר באופן נדיר. יש לו יכולת לערבב בין חומרים שונים ומשונים, ולצקת אותם לכלי האישי שלו - כך שבסופו של דבר נוצרת תערובת ייחודית מאוד. אבל הנטייה שלו לעידון הופכת לעתים למוגזמת. האלבום כולו שומר על קו מינורי מאוד, רגוע ושלו, במתכונת סוף שבוע רגוע, וחסר ברגעים רבים עוצמה של ממש.

רייכל הוא תלמיד שקדן, וניכרת בו אהבה גדולה למוזיקה ורצון ללמוד ולהתפתח. קשה מאוד להגיע להופעה כלשהי בתל-אביב מבלי לראות אותו בקהל. הגיוון המוזיקלי ניכר באלבום ובבחירת האמנים שהוא משתף איתם פעולה באלבום החדש, והדבר מציל אותו מנפילה לחדגוניות ושעמום. אבל הערבוב הזה פוגם בתחושת האותנטיות, והמוזיקה של רייכל לא באמת מעמיקה לחקור, בניגוד למשל לזו של ניטין סוואני, הגאון הבריטי, שרייכל מן הסתם שמע פעמים רבות.

הבחירה של רייכל להישאר כמעט בכל התקליט מאחורי הקלעים (מלבד ב"מעמקים") ולפנות את הבמה לזמרים אחרים, שומרת גם היא על הגיוון - אבל מנגד פוגמת באפשרות שלו ליצור אמירה אישית כלשהי. המתכונת שבה בחר רייכל לעבוד הופכת את האלבום למעין אוסף של שירים, שיש ביניהם קו מוזיקלי מחבר, אבל בלי אופי של ממש. לטעמי, היה יכול להיות מעניין הרבה יותר לשמוע אלבום שבו מתמקד רייכל בשיתוף פעולה עם מבצע אחד, בעיקר מכיוון שהזמרים שרייכל בוחר לעבוד איתם, למעט שושנה דמארי, הם כאלה שיכולות הביצוע שלהם שייכות לאגף של "כוכב נולד" - כלומר דגש על הביצוע הנקי והמדויק, אבל חסרון מסוים באגף המטען האישי.

בסיכומו של דבר, כתקליט שני, "ממעמקים" עונה על הציפיות. הוא כולל 4-5 שירים יפים באמת, וגם השאר לא נופלים בהרבה. רייכל ממצב את עצמו במרכז הכמעט ריק של המיינסטרים הישראלי - ובצדק. אבל דומה שהאלבום הזה ממצה את הקו בו פסע עד עתה, ורייכל צריך להתחיל ללכת בדרכים חדשות.