המירוץ לאוסקר של מרטין סקורסזה

דיוקן הבמאי כאיש חזון. "הטייס", סרטו החדש של מרטין סקורסזה, אינו הפעם הראשונה בה נדרש יוצר הוליוודי מוערך לדמותו של קפיטליסט אמריקאי חולם, שמשמש, בכוח האופטימיות שלו וחום ליבו, ובעיקר התחושה שהוא מקדים את זמנו, מקור השראה להוזים אחרים הנוהים בעקבותיו. פרנסיס פורד קופולה, למשל, מצא בפרסטון טאקר, שבשנות ה-40 חלם על ייצור "המכונית של המחר" (וסופו שרוסק על ידי תעשייני הרכב המובילים של אמריקה), את בן דמותו שלו כקולנוען גרנדיוזי, ששאפתנותו האמנותית נרמסת בידי כוחות כלכליים גדולים ממנו (בסרט "טאקר – האיש והחלום" מ-1988).

סקורסזה, לעומת זאת, מוצא את עצמו בהווארד יוז. בחירה קצת משונה על פניה, בהתחשב בכך שהלה סיים את חייו בתהום הנשייה, בשיער פרוע וציפורניים לא גזוזות (דמותו של יוז המאוחר שימשה בסיס לקומדיה המעולה של ג'ונתן דמי,

"מלוין והאוורד" מ-1980, סיפורו האמיתי של חלבן שאסף למכוניתו נווד מזוהם באמצע המדבר שטען כי הוא הווארד יוז, וזכה אחר-כך בהונו). אבל זוהי בדיוק הסיבה שסקורסזה מתרכז בשנותיו הראשונות של יוז, מיליונר אקסצנטרי הלוקה באובססיה כפייתית, אך בעיקר אמן גדול (קודם כל בעיני עצמו) ונועז, איל הון בעל מעוף שאינו מתכוון לתת לקטני האמונה שבדרך לעכבו.

עליתו ונפילתו של האזרח יוז

סקורסזה בוחר אם כך לפתוח את סרטו דווקא על הסט של "מלאכי הגיהנום". אותו ספקטקל אווירי המתרחש על רקע מלחמת העולם הראשונה, שיוז עצמו ביים ב-1930 (לפני כן הוא החליף בזה אחר זה מספר במאים, בהם ג'יימס ווייל והאוורד הוקס). הסרט נעשה מחוץ לאולפנים הגדולים (באחת הסצינות כאן יוז מבקש מלואי בי. מאייר, איל הקולנוע של מ.ג'.מ, עוד שתי מצלמות לצרכי צילומה של סצינת קרב אווירי, נוסף ל-24 שכבר יש לו...), העבודה עליו ארכה כ-3 שנים, וכאשר הפכו בינתיים הסרטים למדברים, לא היסס יוז לצלם את כולו מחדש.

יוז, אם כן, הוא קודם כל אמן פרפקציוניסט (אף ש"הטייס" עלול ליצור את הרושם ההפוך, הוא היה במציאות במאי שלא הותיר את רישומו על התעשייה, ונודע בעיקר כמפיק של קלאסיקות כ"פני צלקת" ו"כותרת ראשית"), וחולם אובססיבי. על פי סקורסזה, הוא גם היה גבר-ילד שתשוקתו לשליטה ולכוח היא אחת החידות המרכזיות שסביבן נע הסרט. הזיהוי הזה שבין קפיטליזם לאינפנטיליות הוא, אגב, אחת הנקודות שבהן מאזכר הסרט לא פחות מאשר את "האזרח קיין" המהולל של אורסון וולס, שבמרכזו עמדה, כזכור, דמותו האניגמטית באותה מידה של טייקון העיתונות וויליאם רנדולף הרסט.

חלקו השני של הסרט (כשעתיים ו-40 דקות אורכו), שקטף ביום ג' האחרון 11 מועמדויות לאוסקר, מתאר את מאבקו של יוז להפוך לאיל תעופה מול מנהל חברת הטיס פאן-אם (בגילומו של אלק בולדווין) וסנטור מושחת (אלן אלדה) הנתון בכיסו של הנ"ל. עם רגל אחת עדיין בהוליווד (הוא, כאמור, בעיקר הפיק, וב-1943 ביים סרט נוסף, "the outlaw", מערבון מתירני בכיכובה של ג'יין ראסל, עליה אמר שיש לה שתי סיבות טובות שבגללן אנשים הולכים לראות אותה), יוז מנהל רומן מתוקשר עם קתרין הפברן התוססת (קייט בלנשט), ועוד אחד, תמוה, עם הכוכבנית אווה גרדנר (קייט בקינסייל), שדמותה וקשריה עמו נותרו ככל הנראה על רצפת חדר העריכה.

כבר לא זועם

"הטייס" הוא סאגה אמריקאית שאין לטעות בה – במרכזו דמות נוצצת של קפיטליסט הרפתקן ומצודד, שהוא גם קולנוען זוהר וממציא רב השראה. וגם – סרט שמעורר לחיים את תור הזהב של הוליווד, אהבתו הגדולה של סקורסזה (שהקדיש לתקופה הזו את סדרת המופת שלו, "מסע אישי דרך הקולנוע האמריקאי"). למי שמצפה למצוא פה את סקורסזה האפל ואת גיבוריו המיוסרים (עיין ערך "נהג מונית" ו"השור הזועם"), האיש שמזוהה עם ז'אנר סרטי הגנגסטרים המודרני, ואשר גיחתו היחידה לממלכת המיוזיקל הניבה "אנטי-מחזמר" מופתי

וקדורני ("ניו יורק, ניו יורק") – נכונה "אכזבה". סרטו הנוכחי בהיר, אופטימי ונגיש מאין כמוהו, גם כאשר גיבורו שוקע אל תהומות נפשו. אחרי הכל, זה ליאונרדו דיקפריו מתערער שם, לא דה נירו.

לכן זה גם סרט לא מעניין במיוחד. פה ושם יש בו סצינות מלהיבות, כמו זו שבה יוז מתרסק עם מטוסו אל תוך בוורלי הילס, אבל הוא רחוק מלהזכיר את החיזיון הסוחף של "כנופיות ניו יורק" (שעל אף פגמיו היה סרט מוצלח יותר). "הטייס" הוא יצירה של במאי שנמאס לו. הוא רוצה פסלון מוזהב בכל מחיר (גם אכזבת מעריציו), עד שהוא עושה סרט שהמילה אוסקר כתובה עליו בגדול – old fashioned במובן הכי שטחי ונסחב של המושג.

אמנם די קפריו (שרשם, אגב, מועמדות מוצדקת לאוסקר) מצליח להוכיח בו שהוא לא לגמרי השחקן המוגבל שחשבנו שהוא, אבל השורה התחתונה היא מה שבערך אמר כריס רוק, מנחה האוסקר השנה: "הטייס" הוא סרט על בחור לבן עשיר שכל הזמן רוחץ ידיים.