נוסחה עם נעלם

את מי אתם אוהבים יותר, את אימא או סושי? את אבא או את הדור השלישי של הטלפונים הסלולריים? פיצה או את הגשם הראשון? את החבר שלכן או את בראד פיט?

המותחן החדש של הרלן קובן האמריקאי, "ההזדמנות האחרונה" - כמו המותחן הקודם והמצליח שלו, "הנעלמים" - אינו יותר או פחות טוב מהפרוזה של, בוא נגיד, הסופר האמריקאי הנחשב יותר דון דלילו. הסופרים הללו פשוט כותבים במדיומים שונים לחלוטין.

אם הייתי יוצא מניתוח מעקפים, נניח, הייתי מעדיף את קובן. מה כבר יכול להיות רע כשרוצחים את אשתו של מארק זיידמן, מנתח פלסטי שחי בפרברים, פוצעים אותו קשה וחוטפים את בתו? מה כל-כך גרוע כשהחוטפים המסתוריים בורחים עם הכופר וחוזרים כעבור שנה וחצי להציע לזיידמן "הזדמנות אחרונה" לראות את בתו תמורת שני מיליון דולר נוספים? מה, בינינו, טוב מזה שכל קרוביו של זיידמן - כולל אחותו המסוממת, אהובתו לשעבר והוא עצמו - הופכים לחשודים? מה יותר נפלא מתבשיל מהביל של פסיכופטים, עשירים ערלי לב, סוכני אף.בי.איי, אהבה נכזבת, קריירה נחשקת, בית בפרברים ואדומי צוואר בערבה?

קובן אכן יודע להציב את הגיבורים החלשלושים שלו (זיידמן, כמו גיבור "הנעלמים", הוא חנוּן מעוררי אמפטיה) בתוך רכבת הרים מסחררת שבה אירוע רודף אירוע, כשבתוך רכבת השדים שמולה קופצים בזה אחר זה מיני טיפוסים נאלחים.

הספר הזה מותח מאוד, אין מה לדבר, למרות שקובן משחק מלוכלך. משחק מלוכלך בגלל שהתדהמה שמעוררים הרצח של אשתו והחטיפה של בתו אינם מדהימים כל-כך אם קובן היה מוסר לנו - מה שגיבורו ידע כל הזמן - שחיי הפרברים שלו אינם כל-כך שלווים (וזה לא ספויילר). הגיבור, שמצהיר בתחילת הספר שלאשתו לא היו אויבים, הרי יודע כל הזמן שהיא לא הייתה תמימה כל-כך, אך בוחר לגלות זאת לנו, הקוראים, באיחור (אותו משחק מלוכלך, אגב, היה גם ב"הנעלמים": אח נעלם - כמה מדהים! - אבל מה לעשות שבעצם כולם, חוץ מהקוראים, ידעו שהאח הוא גנגסטר אלים. כבר לא כל כך מדהים, אה?). ובכל זאת, אם נהיה קצת פחות נודניקים נוכל בהחלט להתרווח עם הרלן קובן ולהעביר ככה בנחת איזה אחר-צהריים שלו של פורענות.

שפת הקולנוע

ולחדשות הרעות. מי שרוצה ולו קמצוץ של חוויה ספרותית, פסיכולוגית או אינטלקטואלית מקורית כדאי שלא ייתן לקובן ולו הזדמנות אחרונה אחת (או שלא ייכנס, כמו קלינטון, לניתוח מעקפים). קובן הוא פשוט ילד כשהוא מנסה להעניק עומק פסיכולוגי לדמויות שלו. למשל, כשהוא מסביר את הפסיכופטיות של אחת מהדמויות בכך שהיתה בעברה כוכבת של סיטקום שמתגעגעת להערצת ההמונים. יותר חשוב וגרוע מכך: קובן פועל לפי דפוסים קבועים שלקוחים ישירות מעולם הטלוויזיה האמריקאית.

אתן לכם דוגמה שמופיעה גם ב"הנעלמים" וגם ב"הזדמנות האחרונה". בשני הספרים פוגשים סוכני האף.בי איי את הגיבור. אחד מהם ניגש לדבר אתו, ואילו השני, מה הוא עושה?

זכרו את כל אלפי הסדרות שצפיתם בהן, התאמצו קצת, ו... "בינגו" (כמו שאומרים במקוריות וללא הרף גיבוריו של קובן משל הם סנדרה בולק ב"ספיד 10", אחרי שפיצחה את התוכנה של הרעים) - השני "נשען על הקיר בתנוחה אגבית מתורגלת היטב" ("ההזדמנות האחרונה", עמ' 13) ואילו ב"הנעלמים", לעומת זאת, הוא "נשאר מאחור ונשען באדישות על הקיר" ("הנעלמים", עמ' 42).

הדוגמה הקטנה הזו היא סימפטומטית. קובן משכפל במאות מקומות דרכי ייצוג נדושות שצפינו בהן אלפי פעמים. לכל הנשים היפות אצלו יש עצמות לחיים גבוהות, בכל הגיבורים שלו צופה זר מסתורי מבעד לחלון, בכל רחוב מטייל זוג עם כלב ש"יכולים להיות חלק ממה שקורה כאן – או שהם סתם גבר ואשה שמטיילים עם כלב" (עמ' 218).

קובן יודע שהוא קלישאתי, ומנסה בכמה וכמה מקומות להבחין בין עולם הסרטים למה שקורה בספר שלו. למשל, ב"הנעלמים", כשהגיבור נמצא בבית החולים הוא מקונן על כך ש"בסרטים, הרופא תמיד מגן על הפציינטים שלו" מפני

חקירה, בעוד שהוא נותר מחוסר הגנה ("הנעלמים", עמ' 270). אך מה קורה במקרה דומה ב"הזדמנות האחרונה"? ניחשתם? "בינגו!" - הדוקטור אכן מגנָה בעוז על הפאציינט שלה ("ההזדמנות האחרונה", עמ' 13). לפעמים קובן פשוט מרים ידיים ומודה בדמיון שבין מה שקורה לגיבוריו למיליון סרטים אחרים. למשל: "אם זה היה סרט, מוזיקת הרקע הייתה מתחילה להתנגן עכשיו" (עמ' 16); "נזכרתי בסרט מלחמה ישן, בסצינה שבה הקצינים מגיעים לבית האם בפנים חמורות סבר" (עמ' 78). ויש עוד.

לחוסר היכולת העקרוני הזה לייצר סיטואציות מקוריות ולא סטריאוטיפיות שייכת גם הרעה החולה שמאפיינת כמעט את כל כותבי המותחנים הפופולריים או סופרי "סקס והעיר" באשר הם: ההפרזה ה"שנונה" וה"משעשעת". רוצים הרגשה של התאהבות? אין בעיה! "ובום! אתה מרגיש כאילו דרס אותך אוטובוס" (עמ' 110); רוצים תיאור של חדר חם מדי? בבקשה! "החימום בחדר הגיע לטמפרטורות שאפשר למצוא בקרבת כוכב שהתפוצץ" (עמ' 21). כמו שאין גווני ביניים לתיאור התאהבות או חדר מוסק מדי, כך גם ספקטרום ההתנהגות האנושי של קובן מוגבל למדי.

נו, אז מה השורה התחתונה? הרלן קובן כותב טוב או רע? אמשול לכם משל. נניח והיה לכן/ם מאהב/ת שכשרונו/ה בעיסוי פנים הוא אגדי. הוא/היא מרפה את שרירי תעלות האף, מחמם/ת בידיו/ה הלוהטות את רקותיכם וכן הלאה. אבל במה שמתחת לצוואר הוא/היא לא נוגע/ת. הייתם/ן נשארים/ות בני זוג שלו/ה? כך הרלן קובן – מעסה פנים נפלא, אבל אחרי כמה זמן, זה פשוט לא מספיק.