שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    אמה האדומה
    נחישותה להביע רעיונותיה בפומבי הביאו אותה להתנגשויות עם הרשויות ולמעצרים תכופים. היא נכללה ברשימת האנרכיסטים המסוכנים ביותר באמריקה, ובסופו של דבר נשפטה ונידונה לגלות. קטע ההקדמה מתוך "אמה גולדמן - חמישה מאמרים פמיניסטיים"

    אמה גולדמן היתה אחת מהאנרכיסטיות החשובות ביותר בתנועה האנרכיסטית, תנועה שהחלה לצמוח באירופה באמצע המאה ה-19, יחד עם צמיחתה של התנועה הסוציאליסטית ותוך התנגדות חלקית למרכסיזם. גולדמן היתה לוחמת בלתי נלאית לרעיונות האנרכיסטיים, היתה בעלת יכולת אינטלקטואלית ואומץ אישי מדהים שהביא אותה לא פעם לידי מחלוקת עם התנועה האנרכיסטית ומנהיגיה.

     

    בנאומיה הציבוריים ובמאמרים ומכתבים שכתבה בחייה הארוכים ומלאי הפעילות היא עסקה לא אחת בשאלות של חירות האדם והאשה תוך דיון בנישואין, זנות וסחר בנשים, מיניות ואהבה. גולדמן היתה שותפה למאבקים רבים של ארגוני הפועלים, להתנגדות למוסדות השלטון, ולחמה למען ביטול האיסור על שימוש באמצעי מניעה בארצות-הברית.

     

    התנגדה לגיוס צבאי וטענה לפמיניזם רדיקלי מתוך התנגדות לשאיפה של נשים להשוואת זכויותיהן לאלו של הגברים. היתה בעלת חשיבה מקורית ועצמאית וכישרון להלהיב את הציבור. חייה הסוערים ומלאי התהפוכות הפכו אותה לדמות נערצת בחוגים רדיקליים באירופה ובארצות-הברית.

     

    גולדמן נולדה למשפחה יהודית אורתודוכסית בעיר קובנה שבליטא ב-27 ליוני .1869 המשפחה היתה עניה ואביה היה איש קשה שלא הראה כל אהבה או רכות לבתו. לעומת זאת היתה אמה אשה בעלת יכולת מנהיגות ודמות ידועה בקהילה. בשנת 1885 עזבה יחד עם אחותה את הבית והשתים היגרו לארצות-הברית.

     

     

     

    באותה שנה הפכה לאנרכיסטית בעקבות הפגנת פועלים שהפכה אלימה בשל התערבות המשטרה. גזר דין המוות שניתן למנהיגי האנרכיסטים בעקבות ההפגנה גרם לה לזעזוע נפשי שבעקבותיו הכריזה על עצמה כאנרכיסטית. בשנת 1889, בהיותה בת עשרים, עברה לגור בניו-יורק והצטרפה לפעילות האנרכיסטית.

     

    חייה האינטלקטואלים והאינטימיים היו שזורים בחייו של אלכסנדר ברקמן, אחד ממנהיגי התנועה האנרכיסטית. קרוב לתחילת פעילותם הציבורית בחר ברקמן להתנקש בחייו של בעל בית חרושת שהיה קשור בדיכוי מאבקם של פועלי פלדה, ולהמשיך בכך את המסורת של האנרכיסטים ברוסיה שראתה בטרור דרך התנגדות לגיטימית. ההתנקשות נכשלה וברקמן קיבל עונש מאסר לעשרים ושתיים שנה.

     

    המעשה עורר מחלוקת והתנגדות בקרב הסוציאליסטים ואף בקרב האנרכיסטים עצמם שרובם התנגדו לשימוש בטרור. במשך ארבע-עשרה שנות המאסר התמידה גולדמן בתמיכתה הבלתי מסויגת בברקמן. המאסר האיץ את התפתחותה האישית כדמות עצמאית והעצים את מחויבותה לתנועה האנרכיסטית.

     

    היא החלה לדבר בציבור והתפרסמה בזכות כישרונה הרטורי. כבר בהיותה בת עשרים-וארבע נחשבה לנואמת מקצועית ומבריקה. האסיפות שבהן דיברה משכו תמיד קהל רב של מעריצים כמו גם של מתנגדים. באותה שנה הפכה בעיני העיתונות למנהיגת המובטלים בניו-יורק ונעצרה על ידי המשטרה בפילדלפיה. בריאיון אתה, באותה שנה טענה שהפכה להיות אנרכיסטית מתוך אגואיזם, "זה גורם לי כאב," אמרה, "לראות בסבל של אחרים."

     

    מעבר להזדהות האישית עם סבלם של אחרים והרצון לתקן את העולם היתה גולדמן משוכנעת לחלוטין שאין תיאוריה אחרת מלבד האנרכיזם שגלומה בו היכולת לכונן חופש אינדיבידואלי והרמוניה חברתית. האנרכיזם, לדעתה של גולדמן, מחויב להריסתם של מוסדות קיימים המחזיקים את האנושות בכלא, הוא מחוייב לבנייתה של חברה חופשית שבה הפוטנציאל של כל אינדיבידואל יוכל להגיע למצוי עצמי מלא.

     

    היא לעגה לניסיון של מנהיגי תנועת הפועלים לתבוע מתן דמי אבטלה ויצירת מקומות עבודה ציבוריים היא טענה שמנהיגים ופוליטיקאים רק מרמים ובוגדים בציבור. במקום כל זאת קראה לציבור המובטלים לנקוט פעולה ישירה ולצאת להפגנות ברחובות.

     

    בשנת 1893 הואשמה בניסיון להסית לאלימות ובמהלך המשפט והעניין הציבורי בו הפכה גולדמן לדמות מפורסמת. למרות שלא הוכחה אשמתה קיבלה עונש מאסר לשנה. לאחר עשרה חודשים בכלא אותם עשתה במתן עזרה רפואית וטיפול, שוחררה והפכה מנהיגה מרכזית בעולם הרדיקלי של ניו-יורק. מאותו זמן החלה לבלות חלק ניכר מחייה במסעות ברחבי ארצות-הברית ואחר-כך גם באירופה ונמנעה מלהקדיש את חייה להקמת בית ומשפחה.

     

    בגיל עשרים-וחמש החליטה לא להביא ילדים לעולם שבו הם יגדלו לסבול. את הצורך האמהי שלה כיוונה לעבודה פוליטית שבה יכלה לאהוב את כל ילדי העולם. היא יצרה ועודדה מיתוס על עצמה כאמא-אדמה וגיבורה טרגית וחשה את עצמה כקול קורא במדבר. למרות התחושה הזו הצליחה להקים ולהוציא לאור, יחד עם אלכסנדר ברקמן, את העיתון האנרכיסטי Mother-Earth (אמא-אדמה) משנת 1906 עד1917.

     

    כתב-עת זה אפשר לגולדמן לתת ביטוי ופרסום לדעותיה האנרכיסטיות בנושאי מדינה וחברה, תרבות ותיאטרון, חופש וחירות, אמהות ונישואין, זנות ועבודת נשים, פמיניזם והזכות לאמצעי מניעה. כישרון הכתיבה שלה יחד עם היכולת הריטורית המופלאה שלה הפכו אותה למנהיגה מוכרת של המאבק האנרכיסטי והתנועות הרדיקליות בארצות-הברית ובאירופה.

    חברי התנועה הרדיקלית הבינלאומית היו סוציאליסטים מזן אחר.

     

     

     

    הם היו אנטי קפיטליסטים, אך בנוסף התנגדו בעוצמה ובנחישות למדינה ולכל צורה של כוח מרכזי. הם לא רצו להשתלט על הכוח של המדינה אלא להרוס אותו. הם רצו ניהול עצמי ואחריות של הפועלים. הם התנגדו לרעיון של מפלגה גדולה שתיבחר לשלטון והעדיפו להקים תאים קטנים לוחמניים שיפיצו את הרעיונות האנרכיסטים על ידי עיתונים הרצאות והפגנות. גולדמן הביאה את האנרכיזם מהעולם של המהגרים הזרים, רבים מהם יהודים דוברי יידיש, אל האמריקנים דוברי האנגלית בלב החברה.

     

    היא סירבה להצטרף לארגונים רדיקליים או פמיניסטיים ולא היתה מוכנה להיכנע לשום רעיון אחר מאשר הדרך שלה לצדק. אנרכיזם בשבילה היה מאבק על החופש האישי של כל אינדיבידואל כמו גם מהפכה חברתית. "האידיאל האנרכיסטי," טענה, "כולל בשבילי את כל היופי והפליאה שישנם בחיים." היא אהבה פרחים, מוזיקה, תיאטרון, "דברים יפים," כל אלו לא היו בעיניה מותרות אלא הכרח.

     

    גולדמן אימצה בהתלהבות את הדעות של הוגי הדעות האנגלים שבשבילם "המיניות המודרנית" משמעותה היתה הפרדת הנאות הסקס מתהליך הפריון. אם הם קראו למוסר חופשי יותר ופחות נוקשה הטרוסקסואלית הרי אצל גולדמן הפכו הרעיונות הללו בהתלהבות לדיבור על אהבה חופשית, חירות מינית והתנגדות עזה למוסד הנישואין.

     

    לפמיניזם שהציע לאסור על זנות ומשקאות חריפים טענה גולדמן שהגבלות ואיסורים גורמים לבעיות חברתיות ולא לפתרונן. הפתרון טמון ביתר חירות לשני המינים וחיסול העבדות המודרנית התעשייתית. היא שמה דגש חזק על החירות האישית כמאפיינת את הפוליטיקה שלה וטענה שדיונים תיאורטיים אינם מלהיבים אותה. לטענתה אין זה מספיק להבין את הרעיונות של האנרכיזם, יש צורך להרגיש ולחוש בכל הגוף את המשיכה של הרעיונות הללו.

     

    חייה ותרומתה של אמה גולדמן היו ונשארו במידה רבה שנויים במחלוקת. אך אין ספק שבכמה נושאים התרומה שלה היתה ייחודית וללא עוררין. ההתנגדות שלה לגיוס לצבא בתקופת מלחמת העולם הראשונה הביא לבסוף למאסר של שנתיים ימים ולאחריו גורשה גולדמן מארצות-הברית ולא הורשתה לחזור. תמיכתה באותם ימים במהפכה הסובייטית של 1917 הביאה אותה לחזור לברית-המועצות ולתמוך במהפכה אבל בעקבות ביקור שם בשנים 1920-1921 שינתה את דעתה וביקרה את הנעשה בברית-המועצות בכל הזדמנות.

     

    ביקורת זו, כמו גם דעותיה המקוריות בכל נושא שעמד על סדר היום של המאבק הרדיקלי באירופה בין שתי מלחמות עולם הביא אותה, לא אחת, לידי מחלוקת עם מנהיגי פועלים ומפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות. היא נשארה בגלות, כתבה והרצתה במיוחד בצרפת אנגליה וקנדה. בשנות ה-60 לחייה ביקרה בספרד וסייעה לאנרכיסטים בזמן מלחמת האזרחים. בתקופת הגלות שלה באירופה כתבה את ספרה Living my life, אוטוביוגרפיה בשני כרכים. ההתכתבות רבת השנים שלה עם אלכסנדר ברקמן זכתה גם היא לצאת לאור. בשנת 1940 מתה בקנדה והיא בת 69.

     

    לאחר שנים רבות שבהם הפכה להיות דמות נשכחת וספריה כולם אזלו לחלוטין, חזרה אמה גולדמן להיות דמות מוכרת ונערצת בזכות המהפכה הפמיניסטית של שנות ה-60 בארצות-הברית. רעיונות אנרכיסטיים חזרו ושבו להיות מושכים לציבור של נוער ופעילים חברתיים למיניהם. דעותיה בנושאים של זנות, סחר בנשים, חופש מיני והתנגדות להטרוסקסואליות היו ונשארו אקטואליים. הקריאה שלה לפעולה ישירה נשמעת כאילו יצאה מחוגי המפגינים נגד הגלובליזם של המאה ה-.21

     

    מתוך "אמה גולדמן - חמישה מאמרים פמיניסטיים", ערכה ותרגמה דפנה רוזנבליט, 75 עמודים, פרדס הוצאה לאור. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    הוגדרה מהאנרכיסטים המסוכנים: אילוסטרציה
    צילום: איי פי
    מומלצים