שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שיקום מרצון

    אחרי ששקע בקרב טיטאנים כספי מול חברת התקליטים שלו, התרסק עסקית עם חברת התקליטים הקטנה שהקים, נאנק תחת חובות וחרש את הארץ בהופעות נידחות, מיכה שטרית (החברים של נטאשה) גילה שעם תהילה באמת לא קונים כלום. עם אלבום סולו שלישי, בית במושב ("חזרתי לירוק") ומחשבות על התמסדות ("ואולי אבהות"), שטרית לא יהיה יותר פראייר בחיים. "למדתי שקודם צריך לדאוג לעתיד כלכלי, אחר כך האמנות"

    לפני שבע שנים, אחרי קריירה מצליחה כחבר של נטאשה ואחרי אלבום הסולו הראשון שלו, הקים מיכה שטרית חברת תקליטים קטנה, '10 סי.די' שמה. הוא הקים אותה ברעש גדול. הילד שגדל במעברה ליד נהריה, התחנך בבית הספר החקלאי בנהלל, שטף חדרי מדרגות וקיצץ ירקות בדרך להגשמת חלום הילדות עם החבר ארקדי דוכין - הפך פתאום לאיש עסקים.

     

    המטרה היתה טובה. שוק המוזיקה הישראלי התחיל אז ליפול, בעקבות מכות הזיופים, ההורדות באינטרנט והמחירים שחברות תקליטים דרשו עבור דיסק כחול-לבן. שטרית ושותפו לחברת 10 סי.די, ניר שפריר, החליטו שהגיע הזמן להילחם. הם השיקו את 'סינגלה' - פרויקט שאפתני שהביא לפיצוציות ולקיוסקים דיסקים של אמנים מהארץ ומחו"ל ב-17 שקל בלבד. מה שנקרא מחיר שווה לכל נפש.

     

    במקביל התחיל שטרית להפיק אלבומים לאמנים עמיתים כמו עמיר בניון, סיון שביט, קוב ורפי פרסקי. אחרי שנים שבהן היה חתום בחברת הד ארצי, מכר מאות אלפי תקליטים עם החברים של נטאשה וזכה לראות רק גרושים, כעדותו, הרגיש שטרית שהנה הוא מגיע לנחלה ולרגיעה. שהנה הוא מצא את הנוסחה שתאפשר לו ליצור ולכתוב, והכי חשוב - להתפרנס בכבוד.

     

    לא חייב כסף לאף אחד

     

    אבל ב-2003 הבועה הזאת התנפצה. 10 סי.די נקלעה לקשיים. החלטות עסקיות שגויות וחוסר רצון מצד המשקיעים להזריק עוד כספים לעסק המפסיד הביאו לנפילה כואבת. האלבום של סיון שביט התעכב ונדחה; עמיר בניון, שפרץ לקונצנזוס בתקופת עבודתו עם שטרית, החליט לעזוב ותבע את החברה על כספים שלטענתו היו חייבים לו (שטרית: "עמיר רצה להתפתח וחשב לעבור לחברה גדולה יותר. זה לגיטימי. למרות הכל, אנחנו עדיין שומרים על קשר"); ואלבומו של רפי פרסקי לא זכה בכלל לצאת בחברה, למרות שכבר הוקלט.

     

    שטרית, שעבד בזמנו עם אריק איינשטיין ("מושא הערצתי") על אלבום משותף, נאלץ לייחד יותר ויותר אנרגיה לטיפול בחובות המצטברים. זמן לכתוב הוא
    לא מצא. בלית ברירה הפסיק את העבודה עם איינשטיין, שילם לנושים וראה איך הבייבי שלו מתרסק. "מיליון וחצי שקל השקענו בחברה הזו", הוא אומר היום. "עורכי הדין שנפגשתי איתם אז אמרו לי שכדאי שאכריז על פשיטת רגל. הם אמרו שכולם עושים את זה, אבל אני לא יכולתי. אני חי בתעשייה הזאת, אני מכיר את האנשים שעבדו בשבילי, לא יכולתי לעשות להם את זה. אז שילמתי הכל. את כל מה שלא היה לי נתתי. אין היום אדם אחד בתעשייה שיכול להגיד שאני חייב לו כסף".

     

    תקופה לא קלה בכל זווית שמסתכלים עליה. עבודה, כבוד, חברים.

     

    "בתקופה הקשה ההיא גיליתי מי החברים האמיתיים שלי. אלה שעמדו לצידי ועזרו לי לצאת מזה. הדבר שהכי כואב לי היום הוא שלא גמרתי את הפרויקט עם אריק. פשוט לא היה לי ראש וזמן להתעסק בזה".

     

    במבט לאחור, היית חוזר על חוויית העסקים?

     

    "אני לא חושב. למרות שאם היינו מחליטים אולי לעשות דברים קצת אחרת - זה יכול היה לעבוד".

     

    50 אלף דולר מהכיס

     

    סיפורו של שטרית, 42, הוא תמצית סיפורה של תעשיית המוזיקה הישראלית, שבה אמנים איבדו את אמונם בחברות התקליטים. מלבד כוכבי-על כמו ריטה, שלמה ושלום, שאר היוצרים מצויים פשוט במלחמת הישרדות. קרב על כל שקל. פעם חברת התקליטים היתה דואגת לכל ההפקה - אולפן, נגנים, יחסי ציבור. היום החברות לא מוציאות ארנק על מי שהוא לא מניה בטוחה. מה הפלא שאמנים צעירים ומחושבים כמו סאבלימינל ושב"ק ס' הקימו חברות תקליטים עצמאיות שמשתמשות בדרכים שונות, רצוי בלי חברת תקליטים ממוסדת, להפיץ את האלבומים שלהם?

     

    "יש הרבה אשמים במצב של המוזיקה הישראלית", מסביר שטרית, "לכולם יש חלק בזה: חברות תקליטים, אינטרנט ודברים אחרים. בגלל זה קמו המון אמנים שהחליטו לעשות את זה לבד. לברי סחרוף יש את 'נענע', לשבק ס' יש את 'שב"ק מיוזיק'. אני מתכוון להפיץ את האלבום החדש שלי דרך 'התו השמיני'. מנסיוני, החברות בארץ לא ממש תורמות לפרנסת האמן".

     

    שטרית, כאמור, היה בין הראשונים שניסו לעשות את זה לבד. ב'מסמרים ונוצות', אלבום הסולו הראשון שלו מ-1998, הוא השקיע יותר מ-50 אלף דולר מכיסו הפרטי. להפצה דאגה חברת הד ארצי - סידור שנגמר רע מאוד. אחרי 'סנטיאגו דה קובה', אלבומו השני מ-2001, התפוצצה סופית מערכת היחסים הרעועה בין שטרית להד ארצי, והגיעה בסופו של דבר לבית המשפט. הסיבה, כפי שאפשר לנחש, כספית. שטרית וחבריו לנטאשות טענו שהד ארצי חייבת להם כסף מהרווחים על האלבומים שהוציאו בה. בתביעה שהגיש נגד הד ארצי טען שטרית שהחברה "עשקה" אותו ואת חבריו, מכרה את תקליטיו בהנחות גדולות, הפיצה אלפי עותקים מאלבומיו בלי לשלם עליהם וקיזזה שלא כדין כספים רבים שמגיעים לו ולנטאשות בלי למסור דין וחשבון. שטרית דרש לחייב את הד ארצי לשלם לו מיליון שקל.

     

    חברת התקליטים, מצידה, לא נשארה חייבת ותבעה את שטרית בחזרה. הסכום: 9 מיליון. למה? בהד ארצי עשו חשבון והגיעו למסקנה שאם 'מסמרים ונוצות' גרף 1.5 מיליון שקל, אז בעקבות התחייבותו של שטרית להפיץ דרכה שישה אלבומים נוספים, מדובר בהפסד הכנסות עתידי של 9 מיליון שקל. בחודש דצמבר האחרון נכנסו שטרית והד ארצי להליך גישור בבית המשפט.

     

    לא פשוט להיכנס ככה בחברת תקליטים ותיקה.

     

    "כשהתחיל הסיפור עם הד ארצי נפגעתי נורא. לקחתי את זה באופן אישי. נתנו הכל למען היצירה ולא קיבלנו מה שהגיע לנו. אבל בשלב מסוים הבנתי שאין בזה שום דבר אישי, שמדובר בענייני כסף, משהו שלא הצטיינתי בו בזמנו. גם היום אני עדיין לומד את זה. בסופו של דבר אני מאמין שזה ייגמר לטובה, למרות שמערכת המשפט עובדת די לאט. לכל אחד יש את הזמנים שלו, לחברות התקליטים, לבתי המשפט, לבנקים. אני מעריך שרק ב-2008 נסגור את הסיפור הזה. הדיון שלנו היה אמור להתנהל בבית משפט השלום בתל אביב, והשופט עדי אזר זל, שנרצח, אמור היה לשפוט בינינו. אם יש דבר שמעצבן אותי זה שכשאמן בא לגבות שכר אומרים לו תמיד שממוזיקה אי אפשר להתפרנס. זה פשוט לא נכון, ויש כאלה שהוכיחו את זה".

     

    עדיף מול 200 איש

     

    את אלבומו החדש, השלישי, 'שלהי קיץ', יפיץ שטרית כאמור באמצעות התו השמיני. על מכירה בחנויות טאואר רקורדס, ששייכות להד ארצי, הוא מוותר. "גם ארקדי הפיץ את האוסף שלו בלי טאואר, ולא קרה לו כלום", הוא אומר.

     

    אז מה למדת מכל המאבקים האלה? מה היית ממליץ היום למוזיקאי בתחילת הדרך?

     

    "לדבר על הכסף. אמנות זה בסדר וזה חשוב, אבל שיסגור עניינים עסקיים קודם. חייבים להתגבר על היצר להוציא דיסק בכל מחיר ולהתחייב לטווח ארוך - כי השוק משתנה והעולם משתנה. היום יש לכל ילד מחשב, תוכנות, אינטרנט ומיקרופון. זה עולם חדש. צריך לדאוג לעתיד הכלכלי, מהתהילה אי אפשר לקנות כלום. תרבות היא סוג של הישרדות. אם האיכות שלך כשורד תרד, ותצטרך להתאמץ כדי להשיג אוכל, היצירה שלך תיפגע. כדאי שיהיו כלים להבין חוזים, הסכמים, בנקים. זה משעמם וזה בטח לא אמנות, אבל זו התשתית האמיתית לעשייה. כדי לכתוב שיר לא צריך אף אחד. אפשר לכתוב בבית עם פסנתר וגיטרה. להקליט ולהפיץ זה כבר סיפור אחר לגמרי. יש כל מיני אפשרויות. יש כל מיני חוזים ועסקים, וצריך לדעת לעמוד על שלך. אסור לזלזל בזה אפילו דקה".

     

    אתה רואה את עצמך אמן שיודע לעמוד על שלו?

     

    "אני מקווה שב-20 השנים הקרובות הדברים אצלי יהיו הרבה יותר מסודרים ואני אדע יותר. תראה, אני משתדל לא לחזור על טעויות פעמיים. אני משאיר לי את האפשרות לטעות בדברים אחרים, אבל לא בזה".

     

    את שלוש השנים שעברו מאז יציאת אלבום הסולו השני, ולצד התפכחותו העסקית, מבלה שטרית בדרכים עם המופע האקוסטי שלו. יחד עם מיקי הררי, חבר נוסף של נטאשה, הוא חרש את הארץ - בקיבוצים, במושבים, מול חיילים. אחרי שהלהיב בעבר אלפים במופעים המוניים, ואפילו כבש את היכל התרבות, מצא את עצמו שטרית מופיע פתאום מול כמה עשרות אנשים בכל פעם.

     

    "אני מעדיף להופיע עשר פעמים מול 200 איש מאשר להופיע פעם אחת מול 2,000", הוא אומר כשהוא שואף את הסיגריה המי יודע כמה מאז תחילת הראיון. "זה נותן תחושה של עבודה, של דרייב. זה מבאס את התחת לשבת בבית ולחכות להופעה גדולה. אין היום בארץ מקום גדול שאתה יכול להופיע בו, והאירועים הגדולים שיש הם יום הסטודנט וכפר הנוער. בשביל זה שווה לשבת בבית ולחכות? הרי אני צריך לפרנס להקה שלמה".

     

    אז פשוט ויתרת על האלפים השואגים.

     

    "אז חרשתי את הארץ עם ההופעה האקוסטית. היינו זורקים את הגיטרות והכלים לוואן, רואים סרטים בדרך ולפעמים יוצאים מוקדם כדי להספיק לטייל לפני זה. זה הפך לחוויה. לא לשבת בבית או להופיע כל ערב באותו פאב בתל אביב. איזו השראה אתה יכול לקבל מהדרך מהבית לפאב? כלום. במקום זה ראינו את הארץ. הופענו מול 100 אנשים, הופענו מול סיירת אגוז שהגיעה אחרי פעילות מבצעית. אתה רואה את החיילים יושבים שם עם הנשק שלהם, חלקם רדומים, ואתה יודע שהם באו לשמוע מוזיקה מרצון. זה מחמם את הלב. זאת העשייה האמיתית. מול אנשים כאלה באמת שווה להופיע. ואז, כשאתה עושה הופעה גדולה, פתאום כולם מתייחסים אליך כאילו תפסת את אלוהים בביצים, כאילו זה הדבר הכי גדול שיש. תאמין לי, זה לא שווה את זה".

     

    לפגוש שוב נחליאלי

     

    במסגרת השינוי שחווה בשיטוטיו, עקר שטרית לפני כשנתיים עם הזמרת תמי ענבר, חברתו בחמש השנים האחרונות ("אנחנו חושבים למסד, ומי יודע, אולי גם האבהות תגיע"), למושב רשפון.

     

    עוד קורבן של תל אביביות שהחליט לזרוק הכל ולצאת קצת לירוק?

     

    "היתה תקופה שהרגשתי שתל אביב טוחנת אותי, אז קמתי ועזבתי. אפשר לקרוא לזה שיקום מרצון. יש שם יותר שמיים, באמת יותר ירוק. המעבר נבע גם מגעגוע לדברים שחוויתי בילדות. הייתי עובד אדמה במובן האמיתי של המילה. אז עכשיו יש לנו בית עם גינה. בילדות שלי אני זוכר שהיינו שרים על הנחליאלי. עכשיו, לפגוש אותו שוב זה דבר נפלא בעיניי. לראות את החצב, את הגשם שיורד על עצי התפוז - לראות שהדברים האלה עדיין קיימים. אז אוקיי, המדינה לא מבוססת על תפוזי ג'אפה האלה, אבל גם זה נמצא פה. וחוץ מזה, המושב יושב על הכביש המהיר לתל אביב, כך שבסופו של דבר אני מחובר להכל. לא הלכתי לנקודה בגליל והקמתי חווה".

     

    זה שינוי מהותי בחייך.

     

    "בהחלט. היום אני לומד להעריך את מה שיש לי. הדברים הכי חשובים בחיים זה המשפחה והחברים, ואני נמצא בתקופה טובה. יש לי זוגיות נפלאה, מה בנאדם צריך יותר? הפחד הכי גדול שלי זה המוות, הפחד שזה ייגמר פתאום, זה שאני איאלץ להיפרד מהטוב שעוטף אותי כרגע".

     

    גם 'שלהי קיץ', האלבום החדש, קשור למהפך הירוק בחיים. "זה אלבום פחות אישי ויותר קשור לנוף המולדת. אני רואה בזה אלבום 'שירי ארץ ישראל' לכל דבר. אני מאוד מחובר לתרבות שלנו, לנוף של המדינה שלנו. אנחנו חיים בארץ די מדהימה, ויצא לי לראות אותה לא מעט בשנים האחרונות".

     

    איך אתה מתחיל את היום?

     

    "אני קם מוקדם. כל פעם אני מוריד לי עוד שעת שינה. היום אני כבר על הרגליים בסביבות שמונה וחצי בבוקר. אני שואף להתחיל את היום שלי בשש, כי זה זמן טוב. הכל יפה יותר, שקט יותר. זה נותן לך פור על כולם".

     

    אז מה זה אומר, שנגמרו ענייני הסמים?

     

    "כן, יש לי שאיפה לחיים צלולים יותר. אני מסתכל לדברים בעיניים, אני כבר לא בורח. בעבר הייתי בורח מהפחדים ומהמשברים הנפשיים שלי. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהעישון הוא סימפטום, הוא לא הבעיה".

     

    בהתחלת השנה החברים של נטאשה התאחדו לכמה הופעות. אמרו שאולי ייצא מזה אלבום חדש. איפה זה עומד?

     

    "לאיחוד היו כמה סיבות. קודם כל, היה כיף לעבוד שוב יחד. שנית, מדובר בכל זאת בפרנסה. ושלישית - רצינו להכיר את הרפרטואר שלנו לאנשים שלא ממש זכו לשמוע אותו. לגבי אלבום, דיברנו על זה, אבל עדיין לא הספקנו לשבת, כי לכל אחד היה את הפרויקט שלו".

     

    איך הוא יישמע, אם וכאשר אלבום כזה ייצא?

     

    "אני מניח שזה יגיע מאותו מקום כמו עד היום. אני רק מקווה שאף אחד לא ישווה את זה למה שעשינו בעבר, כמו במקרה של אריק איינשטיין. כאחד שעבד עם איינשטיין, נורא מעצבן אותי לראות מה עשו לו עם האלבומים האחרונים שלו. המבקרים פשוט סירבו להכיר באיינשטיין החדש. הם העדיפו לראות אותו כמשהו נוסטלגי שלא ישתנה לעולם, ופשוט קטלו אותו. בסופו של דבר, אדם כמו איינשטיין יושב היום בדירת חדר וחצי, עם כל הנוסטלגיה שלו".

     

    וזה קרה בגלל הביקורות?

     

    "בעיקר, אבל לא רק. אתה יודע איך זה. טוחנים לך במוח שאתה מותג, צינגלה פה, צינגלה שם, ויום אחד אתה מתעורר בדירת חדר וחצי. נורא כואב לי על מה שעשו לו. זה בן אדם שגדלתי על השירים שלו".

     

    יש משהו שאתה מתגעגע אליו מתקופת החברים של נטאשה?

     

    "לא. היה לנו נורא קשה. אם קראת את הראיונות שלנו מאז, זה היה דיכאון תחת, אפור לגמרי. מצד שני, היה בזה המון קסם. זו היתה תקופת הרומנטיקה של המדוכאים. חשבנו שאנחנו חיים כמו טום ווייטס. ככה זה, אתה מחפש את הקסם גם כשאתה על הפנים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיכה שטרית. "יש לי שאיפה לחיים צלולים יותר"
    לאתר ההטבות
    מומלצים