יש לו אהבה והיא תנצח
"היום אנשים מתאהבים בשתי דקות", קובל הבמאי הצרפתי סטיב סוויסה, שסרטו "פעם בחיים" עולה השבוע בישראל. הוא מודה שנתקל אישית באנטישמיות ("המצב בצרפת נורא ואיום"), מתייחס לשורשיו היהודיים ("יש לי משפחה בחיפה") ולהתמסחרותו של הקולנוע ("סיפורי אהבה גדולים נדחקו מעט הצידה")
ביום חמישי הקרוב תשיק הנהלת קולנוע הוד בתל-אביב את אולם ההקרנות "סינפריז" שייוחד לקולנוע הצרפתי. הסרט שנבחר לפתוח את ההקרנות באולם החדש הוא "פעם בחיים", של הבמאי הצרפתי הצעיר סטיב סוויסה, המבוסס על ספרו של דניאל גולדברג.
הסרט מספר את סיפורו של מוריס קורץ (סטפן פרייס), שחקן צעיר שמחכה לתפקיד הגדול של חייו. כשבמאי אמריקני ידוע (פיטר קויוטי) מגיע לפריז לחפש שחקן ראשי לעיבוד קולנועי באידיש ל"הסוחר מונציה" של שקספיר, קורץ וחבריו ניגשים לאודישנים.
פעם בחיים סטיב סוויסה
קורץ זוכה בתפקיד אבל מגלה שאשתו ואהבת חייו, פרלה, חולה במחלה ממארת. בזמן שנשאר הוא מבין שמשחק החיים גדול יותר מכל תיאטרון שהוא.
"זה לא סרט אוטוביוגרפי, אבל מאוד הזדהיתי עם הדמות הראשית של מוריס קורץ", אומר סוויסה.ל-ynet "כשאני אוהב, אני אוהב כמו מוריס קורץ. הייתי רוצה שהחברים שלי יתנהגו כמו החברים שלו ושאוכל לעשות למענם מה שהחברים שלו עשו למענו. אני טוטאלי, הולך עד הסוף עם התחושות ולא מפחד לתת את עצמי".
זה קודם כל סיפור אהבה שגדול מהחיים. הקולנוע תמיד התעסק באהבה, אבל נדמה שבשנים האחרונות זה קצת הלך לאיבוד, לא?
"אני חושב שהקולנוע היום מאוד מסחרי. זה לא בהכרח רע מכיוון שהוא מציע מגוון רחב של צבעים, אבל ההצעות נעות בדרך כלל בתוך ז'אנרים מובהקים כמו סרטים קומיים, סרטי פעולה או סרטי קונספט ואפקטים מיוחדים. בתוך המכלול הזה, סיפורי אהבה גדולים נדחקו מעט הצידה. הכל משתנה, אבל לא רק בקולנוע, גם בחיים. פעם אנשים התחתנו מתוך מחשבה שהם ילמדו לאהוב, אחר כך נולדו להם ילדים והם הפכו לאנשי משפחה. היום אנשים מתאהבים בשתי דקות, נפרדים בשתי דקות, הכל הופך להיות מקדונלד. אין היום אהבות לכל החיים, יש אהבה לבינתיים, לחלק מן הדרך. זו התקופה שבה אנחנו חיים וזו סיבה נוספת שבגללה רציתי לעשות את הסרט הזה. יש בו משהו מוחלט וסנטימנטלי שבשבילי מסמן הרואיזם. הרבה יותר קשה להיות מאוהב באשתך כל יום מחדש, מלהחליף מדי יום אישה. בעיני יש בזה משהו טהור".
סטיב סוויסה פסטיבל לקולנוע יהודי בירושלים פעם בחיים
מה ששונה אולי הוא בהגשת סיפור האהבה הזה בלי הציניות שבדרך כלל מלווה סיפורי אהבה?
"אין פה ציניות או רשעות. זה לא מפני שאני נאיבי, אלא מפני שכך אני רוצה לחיות את חיי. בצרפת בעיקר, ברגע שנוגעים ברגש, מתפשטים מהצביעות והולכים לכיוון העדינות והנועם, ישר מפרשים את זה כנאיביות. אני חושב שזה הפוך, בעולם החולה שבו אנחנו חיים, הדרך היחידה לשאת את הכובד היא בניסיון להבין את האחר ולאהוב באמת, לפני שאנחנו מחפשים כוח וסקס. גם אם הכוח, הסקס והכסף הם בעלי חשיבות, האהבה בעיני היא רגש ראשוני וכל שאר הדברים באים אחריה. אדם יכול להיכשל בהרבה תחומים אבל אם בסופו של דבר הוא יודע שהוא אהב והיה נאהב, בעיני החיים שלו הם הצלחה. זה מה שאני אומר בסרט".
האהבה של פרלה ומוריס היא אוטופית אבל הסרט עצמו לא מציג אידיליה. מדובר בזוג אוהבים שהאשה גוססת והגבר נלחם על מקומו בעולם. אתה שובר את האידיאליזציה.
"זה נכון שהאהבה ביניהם אוטופית. אני לא חושב שמתקתקות היא מה שצריך בשביל להפוך את הסיפור לסיפור שעובד. זה בסופו של דבר מדבר על אנשים שחיים את החיים. לחיים יש צדדים יפים יותר ופחות".
איך בחרת את השחקנים?
"אני לא עובד עם מלהק. בחירת השחקנים נעשית בתהליך מאוד אישי, בפגישות אישיות, צפייה בעבודות קודמות שלהם, חשוב לי להכיר אותם ואחר כך אני מנסה לבנות להקה. לתפקיד פרלה קורץ חיפשתי פנים טהורות, נקיות ורציתי שהיא תהיה צעירה ממוריס. ידעתי שאני רוצה שהקהל ירגיש שמדובר בחברים מילדות, אנשים שהולכים יחד תקופה ארוכה. לתפקיד הבמאי האמריקני רציתי מישהו שייראה מצד אחד קלאסי ומצד שני לא מיופייף, ההפך, גבר בג'ינס שעבר דברים בחייו. ידעתי מראש מה אני רוצה".
שיחקת הרבה מאוד שנים בתיאטרון, אתה מדבר במושגים של תיאטרון גם בהתייחס לקולנוע. זה בא לידי ביטוי בסרט?
"לגמרי. תהליך העבודה היה לחלוטין תיאטרלי וזה אומר עבודה אישית עם השחקנים, ניתוח וחזרות על סצינות ומצבים, הרבה מאוד פסיכולוגיה של הדמויות. עבדתי 15 שנה בתיאטרון, זה חלק ממני וזה בא לידי ביטוי בסרטים שלי. חשוב לי להכיר במגבלות השחקנים ולעבד אותם כמו חומר. סטפן פרייס (מוריס קורץ), למשל, הוא אדם שסוחב תמיד לכיוון ההומור, קשה לו עם סבל. יש בו עצב, אבל הוא לא רוצה ללכת לשם. הוא בא מבית שבו האם רבנית שחיה בירושלים והאב אתאיסט גמור שחי בפריז. החיבור שלו עם החומר היה ברמה הבסיסית ביותר. כשהוא קרא את התסריט הוא חשב שצריך להכניס בו יותר נקודות משעשעות. יש סצינה אחת בסרט בה הוא נשבר כי הוא מבין שאשתו עומדת למות והוא מתפרק על מדרגות הבית שלו. זו, למשל, היתה סצינה שנולדה על הסרט מתוך עבודה קשה ונבירה עצמית. בתום הצילומים סטפן אמר שאחרי 30 שנה במקצוע, זו הפעם הראשונה שהיה לו כל כך קשה להשתחרר מהדמות. זה נפלא בעיני, אני חושב שתפקידו של במאי הוא להביא את השחקנים למקומות הכי עמוקים ונסתרים שבהם, לגרום להם לאבד שליטה, לשחק בלי לדעת מה הם עושים ולהפתיע את עצמם".
למה בחרת לוותר על המשחק ולהתייצב מהצד השני של המצלמה?
"במקום שבו הפוליטיקה כל כך מושחתת, הקולנוע יכול להעניק לאנשים תקווה. הקולנוע יכול לגרום להם להעיז, לאהוב מבלי לפחד, להיות גאים בשורשים שלהם ולחיות את חייהם תוך כדי לקיחת סיכונים. הוא מאפשר לאנשים שונים לתקשר זה עם זה ומחבר רגשית בין אנשים שבאים מרקעים, דתות ומינים שונים".
את הסרט מלווה שיר של שארל אזנבור שמדבר על הזמן שעבר ונעלם. נוסטלגיה פואטית?
"שארל אזנבור הוא אחד מענקי המשוררים הצרפתיים שעדיין חיים. המלודיות ומילות השירים שלו בלתי ניתנים להשוואה. אני אוהב את המיקס הזה בין ערכים ישנים לבין בני אדם שחיים בהווה. זה קיים בשירים שלו וזה בדיוק המקום שאליו לוקח הסרט. יש בזה משהו בוגר ומפוכח. אני סוחב בתוכי מסורת וערכים שהיו שם לפניי ובו בזמן אני פה עכשיו".
מוריס קורץ הוא "היהודי החדש" - הוא לא באמת מכיר את השורשים שלו. יש בו מאיש העולם הגדול ובכל זאת היהדות מבצבצת בו ברגע הקשה ביותר בחייו.
"זה מאוד מדויק וזה אחד לאחד הסיפור של סטפן. הוא היה לחלוטין אתאיסט לפני העבודה על הסרט וכשהסרט יצא הוא קיבל הצעה לשחק בהצגה חדשה בשם Brooklyn Boy שמתעסקת ביהדות. הוא השתתף באיסוף כספים למרכז רש"י והיום הוא מגדיר את עצמו כציוניסט. אני חושב שריגשה אותו העובדה שהקהילה היהודית חיבקה אותו בעקבות הסרט. מצד שני הוא היה עד לרשעות איומה בעיקר במספר ביקורות זדוניות שטענו שמדובר בסרט קהילתי שעושה אידיאליזציה של היהודים".
זה סרט שמערבב בין שמחה לעצב. הדו-קיום הרגשי הזה מאוד יהודי.
"זה נכון, זה מאוד יידישאי, אם תרצי. אני חושב שהשילוב הזה חשוב. הוא מאוד נוכח גם בקולנוע האיטלקי של שנות השבעים, שמעביר את הצופה בין דמעות לבין צחוק לאורך כל הסרט. כשבונים מכלול צריך ללכת בעדינות צעד אחר צעד בין העצב לשמחה. זה דורש דקות הבחנה ומינונים נכונים אבל אני מאמין שבסופו של דבר אם רגע עצוב עוקב אחר רגע עצוב, התחושה נחלשת. היה לי חשוב שלא להפוך את הצופה למרוכך מדי, להשאיר אותו אל-דנטה. הדמעות יגיעו מעצמן, לא צריך לדחוף אותם לשם בכוח. אני חושב שזה מוכיח את עצמו".
השורשים היהודיים שלך מעסיקים אותך.
"אני לא דתי אבל אני מסורתי. אני לא שומר שבת אבל אני מתייצב לארוחת שבת אצל ההורים. אני חוגג את הפסח וצם בכיפור אבל בעיקר, בתחושה, אני מרגיש יהודי. יש לי משפחה גדולה בישראל. כל המשפחה מצד אבי חיה בחיפה. אני מגיע לישראל די הרבה, אני מאוד אוהב לבקר בישראל. אני לא עסוק בזה ביומיום אבל אני בהחלט יודע מאיפה אני בא".
הסצינה השניה בסרט מציגה מפגש של קורץ ואשתו, פרלה, עם מפיק שמתגלה כאנטישמי. אנטישמיות היא משהו שחווית באופן אישי בצרפת?
"בהחלט. המצב בצרפת נורא ואיום. הסיטואציה שאני מתאר בסרט היא איומה מכיוון שהיא מביאה לכאורה אדם נאור, תרבותי שמדבר יפה אבל אומר דברים נוראיים, מעוותים וזה בדיוק מה שאנחנו חיים היום בצרפת. בשביל העולם שרון הוא נציג העם היהודי והם שונאים אותו מפני שהוא איש שלא מדבר אלא עושה. כשהעולם רגיל לאנשים שמדברים ולא עושים, הוא נתפש כתוקפן. אנשים מכסים על האנטישמיות שקיימת בהם בהתנהגות פוליטיקלי קורקטית לכאורה. אבל אני חושב שהפוליטיקה משמשת לאנטישמים תחפושת. הם שונאים אותנו ומצדיקים לעצמם את השנאה בסיבות פוליטיות".
מוריס קורץ עושה אודישן לתפקיד שיילוק בסרט אמריקני דובר אידיש. למה בחרת דווקא ב'סוחר מונציה' שנחשב ליצירה אנטישמית?
"שקספיר הוא הכותב הטוב בעולם. הוא חדור אמונה בכתיבה שלו. שיילוק שוחק תמיד כדמות מעוררת שנאה ודווקא בגלל שהטקסט הזה נחשב לבעייתי רציתי להתעסק בו. שיילוק יודע מי הוא ולאן הוא הולך. היום להיות איטלקי באמריקה זו לא בושה וזה בזכות אנשים כמו סקורסזה. היום להיות צועני באירופה זה בסדר ואת זה עשה קוסטוריצה בסרטים שלו. אני חושב שבזכות הסרטים האלה אנשים היום רוצים להכיר את הדמויות מעבר לקריקטורה ולסטיגמות. זה התפקיד שלי לנסות ולהבין איך רואים אותנו ולשבור את הדעות הקדומות".
פעם בחיים. "תהליך העבודה היה לחלוטין תיאטרלי"
מומלצים
