קוראים ובוכים

כש"לבי הפצוע" ראה אור בגרמניה, מיד השוו אותו ל"יומנה של אנה פרנק" וליומנים של ויקטור קלמפרר. בצדק גמור כתבו הסוקרים, כי זהו מסמך אנושי נדיר מאוד, ששופך אור על זוועותיה של מלחמת העולם השניה באורח בלתי צפוי, לא מוכר ומשום כך חשוב מאוד להבנה של עומק הזוועה. סבסטיאן הפנר, מחבר "סיפורו של גרמני", כתב כי כדי להבין עלינו לקרוא לא רק ספרי היסטוריה ועדויות של ניצולים שנכתבו לאחר המלחמה, כי אם – בעיקר – תעודות, מסמכים ויומנים בני הזמן.

מדוע? מפני שהם משיבים לארועי השנים ההן את המימד הקונקרטי שלהם, שנעלם בכל פעם שהמחשבה מנסה להבין מה פירושו האמיתי של רצח עם, מה משמעותו של המספר שישה מליון, וכיצד מתרגמים את ההפשטה וההכללה בחזרה לגורלו

של אדם אחד, ואת זכרון הגורל הזה מאמצים אל תוך הלב. כי הלב – פצוע או לא - באמת יכול לחוש רק בגורלות פרטיים.

זהו ספר מדהים של מכתבים פרטיים שכתבה לילי יאן לאנשים החשובים בחייה, ואלה כתבו לה. הוא מתחיל בסיפור של חיזור בו הקורא מתוודע לאשה צעירה מלאת חיים, שאפתנית ומאוהבת, שעושה הכל כדי ללכוד את ליבו של בחור – ועושה זאת במלים מקסימות אבל גם מדאיגות, כשמתברר כי הבחור בכלל מאוהב באחרת. לילי יאן מוכנה היתה לחיות בצל זכרון האחרת, וגם כשאהובה הבהיר לה כי לא יסבול את עצמאותה האינטלקטואלית והמקצועית, היו לה רק מלים רכות ומנחמות לומר לו.

כשהאופטימיות אוזלת

לילי יאן היתה רופאה יהודיה שנישאה לרופא צעיר ומתחיל ופרוטסטנטי. ב-1925 לא היה בעובדה הזאת דבר יוצא דופן. לאחר התלבטות מצפונית קלה, הוריה של לילי קיבלו את ארנסט יאן, החתן המיועד, כבנם לכל דבר. סלחו לו אפילו כשהביך אותם וטעה מאוד בטקס ותחת החופה, שנערכה בחסותו של רב נאור, כרע ברך כאילו הרב הוא אינסטנציה זהה בכל לכומר.

ב-1938 היו הנישואים האלה כבר לרועץ בעיניהם של שלטונות הרייך. בשנה הזאת כבר לא יכלה לילי לעבוד במקצועה, לצאת מן הבית בעיירה אימנהאוזן ולצפות שמכריה יברכו אותה לשלום, תעודת הזהות שלה שונתה בכפייה והוסף לה השם "שרה" כדי לייחד אותה כיהודיה, וארבעת ילדיה כבר לא היו תלמידים רצויים בבתי ספר טובים, מאחר והיו "בני תערובת" ( Mischlinge).

היא המשיכה לכתוב לחברים ולקרובים, ואט אט אזלה האופטימיות מחייה. גם כשנולדה התינוקת האחרונה שלה, ב-1940, לא יכלה עוד לשוב לתקוות ולתוכניות שמילאו את חייה קודם לכן.

כשאין אלים, הפוליטיקה היא גורל: מי כמוה יכול היה לחוש זאת, כיוון שהלחצים שהפעילו השלטונות על בעלה, להתגרש ממנה ולהתנכר לה כליל, היו גדולים: ארנסט יאן לא עמד בהם. לתוך חייהם נכנסה רופאה צעירה שהיתה אמורה להיות המחליפה שלו בקליניקה, ולילי קיבלה אותה בחום ובנעימות כפי שכנראה עשתה עם כל אדם. ארנסט התאהב בריטה, ניהל רומן תחת עיניה המפוכחות של לילי, ריטה הרתה, ביתם מגדה נולדה בבית המשפחה ולילי סייעה ליולדת להתאושש: כל אלה, במלים קטנות, בטון ובהבנה מעוררת כבוד, נפרשים במכתבים – אבל זו רק ההתחלה.

ויקטור קלמפרר היה נשוי לאשה "ארית" שהחליטה לקשור את גורלה בגורלו, ויהי מה. בראשיתה של המלחמה, נישואין כאלה היו הערובה היחידה להגנה מסויימת על חייהם של יהודים. בהמשך, הם מנעו גירוש של היהודים אל ה"מזרח", ורק לקראת סופה של המלחמה כבר לא התחשבו בהם הנאצים כלל.

כשארנסט יאן החליט להתגרש מלילי, הוא ידע – לא רק אמור היה לדעת, אלא ידע בפועל – כי הוא מסכן את חייה ואת חיי ילדיה. מנגד, ידע גם שלילדים בני תערובת צפוי עתיד לחלוטין לא בטוח, שנראה כי הוא הולך ומתקדר מיום ליום בגחמנותם

הגזענית של הנאצים. התגרש, איפוא: לילי אולצה לעזוב את העיירה ולעקור לעיר קאסל עם ילדיה. ארנסט תמך בהם מבחינה כלכלית.

אבל לילי, משום מה, לא מחקה את התואר "דוקטור" מן השלט הקטן שעל דלת דירתה החדשה. הנאצים שללו מן היהודים בדיעבד כל תואר אקדמי שנרכש בגרמניה. מישהו הלשין. לילי נשפטה לארבעה שבועות של "עבודה וחינוך מחדש" בברייטנאו. משמעות הדברים, בשלהי שנת 1943: עבודת כפייה מפרכת, רעב, מדי אסירים וחוסר אפשרות ליצור קשר עם בני המשפחה. רק מכתבים שכתבו אליה יכלה לקבל, ולשלוח – לעתים רחוקות מאוד.

בין הפגזה להפגזה

בשלהי 1943, הבכור גרהרד כבר היה מגוייס להפעלת מערך הנ"מ של הרייך, וכך אולי ביקש לחמוק מחייו של בן תערובת. אילזה היתה בת 14, ועליה הוטל עול הטיפול בשלוש אחיותיה הקטנות, כולל דורותיאה בת השלוש. האב ארנסט היה שקוע מדי במשפחתו החדשה, ואחר כך נשלח גם הוא לתגבר את כוחות הרפואה של הרייך. לילי הצליחה להגניב מכתבים לא-חוקיים החוצה מן המחנה. היא היתה צפויה להתעללות, אולי גם למוות, בשל כך – אבל היא עשתה זאת מפני שהמכתבים היו האפשרות היחידה שלה לסייע לילדיה, בעיקר לאילזה, שהפכה באחת לאם המשפחה.

והם קורעים את הלב, המכתבים הללו. לילי מתעניינת בשיעורי הבית ובארון המלתחה לחורף ובחיי הקריאה של גרהרד ובחנחוניה של דורותיאה הקטנה ובתוכי החדש שהגיע אל המשפחה, אבל גם מתחננת שילדיה ישלחו לה זוג נעליים, מעט אוכל – והם עושים זאת בחפץ לב, מן המעט שהם יכולים לגייס מתוך תלושי המזון שלהם, והיא אכולת אשמה. כמה וכמה פעמים היא מבקשת שלא ישלחו עוד חמאה, כי מצפונה אינו מתיר לה לגזול אותה מפיות הילדים.

ולילי מבקשת מאילזה שתתעניין אצל ארנסט, האם פנה לגסטאפו בתחינה לשחרורה – וכאן נפרשת מסכת משפחתית איומה, מפני שארנסט ככל הנראה לא עשה זאת, והוא עצמו היה אכול אשם וביקש את קרבתם של ילדיו במכתבים מתחננים שהיו מעבר לכוחה הנפשי של אילזה.

בתוך חודשים ספורים הופכת אילזה לאם של ממש לילדים, והיא עדיין – כמו כולם – מלאת תקווה לשובה של האם. פעם אחת, אחרי שבית המשפחה בעיר קאסל נהרס בהפגזה של בעלות הברית, מתירים לאילזה לראות את אמה למשך עשר דקות, בתואנה שעליה לברר עם האם אילו פריטים ניזוקו כשהבית נשרף, על מנת שהרייך יוכל לפצות את הילדים: זו הפעם האחרונה שמתירים לה להיפגש עם אמה.

הילדים חיים וגדלים בין הפגזה להפגזה, חולקים עם לילי במכתביהם את הטריוויה של היום יום, עדיין שואבים כוח מנוכחותה הלא-מוחשית בחייהם, ועדיין מצליחים להיות ילדים. הם מנסים לשמח אותה, לגרום לה לגאווה, להסתיר ממנה את פחדיהם. הם אמיצים נורא.

ולקראת סוף הדברים לילי כותבת שהיא נוסעת למקום ששמו אושוויץ. משם הגיע עוד מכתב אחד, כבר לא בכתב ידה, רק חתימתה המרעידה מצויה בשוליו. אין יודעים כיצד מתה: מרעב או מחולי, מתשישות או בתא הגזים. השלטונות, מכל מקום, שלחו ליתומים הודעה מסודרת על מותה של האם.

גיבורים בעל כורחם

קוראים ובוכים. קוראים, והלב נשבר ומתקומם ונשבר שוב. לילי ידעה לכתוב יפה. עוד בילדותה לימדו אותה שחליפת מכתבים היא דרך נבונה ותרבותית לנהל יחסים בין בני אדם. כמו לרבים מבני דורה, הכישורים האפיסטולאריים שלה היו מקור לא אכזב לשמחה ולנחת, לה ולקוראיה. אבל היא ידעה גם לכתוב מדויק ונכון, ללא הפרזות, בנימוס ובעדינות, באומץ ובכאב. וילדיה, שמכתביהם פשוט מתיישבים בלב ולופתים אותו, עולים מתוך המכתבים הללו כדמויות מופת של ממש, אבל דמויות מופת אמיתיות לגמרי.

גורלה של לילי הוא רק סיפור אחד שנשזר בספר הנהדר הזה, והוא בעצם רק תחילתו של הסיפור. היכן היו המכתבים? מדוע ראו אור רק בשנת 2002? מי רצה לזכור ומי רצה לשכוח וכיצד אירע שרק מרטין דרי, עיתונאי ועורך בכיר בשפיגל וגם נכדה של לילי (הבן של בתה אילזה), ראה מה באמת גלום בהם?

מרטין דרי מסביר בפתח הדברים כי רובם נשמרו אצל גרהארד, הבן הבכור. לקראת סוף המלחמה נזרק מן הוורמאכט. נזכרו שהוא בן תערובת, ושירותו המסור תחת הפגזות נשכח לגמרי. כשבעלות הבירת הגיעו אל עיירת-מולדתו, חיטט בארכיונים ומצא את ההתיחסויות הרשמיות בפרוטוקולים ל"אשתו היהודיה של הרופא שלנו". הוא שמר הכל, אבל נצר הכל בליבו. גרהארד יאן היה לימים משפטן, סוציאליסט ושר המשפטים בממשלתו של וילי בראנדט. מדוע לא רצה בפרסום? מרטין דרי אינו יודע לבטח, והוא משתף את הקוראים בהתלבטויותיו. אני מניחה שהקרע בין האם לבין האב קשה היה לילדים במידה שכזאת, שעד מותו של האב (ב-1960) ודאי לא רצו לחשוף את הסיפור ברבים. אחר כך אולי האמינו בזכות השכחה שלהם-עצמם.

מרטין דרי האמין שיש לספר את הסיפור כהלכתו, מבלי להאשים איש מן הנפשות הפועלות בו. את האשמה בגורלה של לילי אי אפשר להטיל על ארנסט לבדו. את האחריות, ודאי שאפשר.

כשכתבו בגרמניה, עם צאת הספר לאור, שהוא שווה-ערך ליומני קלמפרר או ליומניה של אנה פרנק, עשו לו עוול במובן חשוב אחד. אם תשובו ל"יומנה של נערה", תגלו שלמרות גילה הצעיר היתה אנה פרנק מודעת לחלוטין לכך שיומנה הוא דבר-עדות שעתיד להיקרא אחרי המלחמה. היא אפילו מספרת בו כיצד היוזמה לכתיבת היומן נולדה מתוך שידור רדיו, בו שמעה אישיות ציבורית חשובה בהולנד מעודדת אנשים צעירים לכתוב יומנים כאלה למען העתיד.

ויקטור קלמפרר כתב את יומניו לא רק כד לשרוד, אלא בעיקר כדי לתעד. בשני הספרים, החוויה האישית נמסכת תמיד בידיעה הברורה שהמוזה של ההיסטוריה יושבת על כתפו של הכותב. אין בך כדי לגרוע מן האותנטיות שלהם, אבל כשקוראים אותם צריך להבין שהקונקרטיזציה שנעשתה בהם, נעשתה במבט תלוי-היסטוריה.

וכאן אין היסטוריה. אין בכלל ידיעה על התוקף הציבורי של הדברים. יש רק משפחה שסועה אחת, אם אחת וחמישה ילדים, ונסיון הרואי של ממש לשרוד. לילי יאן וילדיה הם גיבורים דווקא משום כך שאינם מודעים לרגע אחד לגבורתם, לאצילותם, לגדלות הנפש של כולם ושל כל אחד מהם.

מה לעשות בספר הנפלא הזה, כשקוראים ובוכים? להמליץ עליו בכל לב, לכל מי שקרא יותר מדי ספרי היסטוריה ונדמה לו שהוא "מבין את השואה". להמליץ עליו במיוחד לפרנסי משרד החינוך. לשונו נהירה וברורה למתבגרים, ואני מאמינה שקריאה בו היא חוויה רגשית עצומה, מטלטלת, מהדהדת יותר מכל חבילת-תיור אל הצריפים הריקים של אושוויץ.

ועוד דבר הייתי מבקשת לראות: כשהספר ראה אור באנגליה, ה-BBC עיבד אותו לסרט תעודה. ברור שהייתי רוצה לראותו מוקרן כאן, אבל עוד יותר מזה, נדמה לי, צריך כאן עיבוד טלוויזיוני מקורי משלנו. אנא, שמישהו ירים את הכפפה – ולו למען נכדה אחת ונינה אחת של לילי יאן, שחיות כיום בישראל. ולו למען כל מי שיש לו לב.

• במסגרת יריד הספרים הבינלאומי והשקת המהדורה העברית של "לבי הפצוע", מרטין דרי ואמו אילזה דרי ישוחחו עם דוד ויצטום על סיפור חייה של הסבתא / האם ד"ר לילי יאן (1900-1944). האירוע יתקיים ביום שלישי, 15 פברואר, בשעה 18:00 ב-"CAFE קולטורה", בנייני האומה, ירושלים.