האלה הענקית בחרבת מימלח

המסטיק שאנו לועסים, שהוא גם דביק וגם מטהר את נבלותו של הבל הפה האנושי, נקרא בשמו מיוונית. גם אצלם, ביוון, גדל שיח אלה שמפריש שרף דביק - מסטיכי - ורועי הצאן היו אוספים אותו, מגלגלים לכדורים ולועסים, כדי לצמצם במשהו את הצחנה העזה שנדפה מכל נקב אפשרי בגופם.

המנהג הנאה הזה, שניכר בו כי מחשבה סוציאלית מתחשבת מאחוריו, נחשב בעיני חז"ל לעבודה ולא להנאה, שעל כן מצאנו ש"אין לועסים מסטיכי בשבת" (תוספתא שבת י"ב ב'). מה מלאכה ראו חז"ל בלעיסת המסטיק הקדמון הוא פתרון חידה שנפלאה ממני, כמו הרבה חז"לויות שחודרות לחיי היומיום שלנו.

מעשיים לא פחות היו חכמי הרפואה מהודו ומפרס, שהפיקו משרף השיח הזה סתימות לשיניים. וגם במקומות אחרים עשו, ואולי עוד עושים, שימושים נפלאים בשיח ירוק-העד הזה: מברשת שיניים מענף גמיש וטרי שמפצלים את קצהו, שיקויים מזעזעים נגד שלשולים, משחה להרגעת החניכיים, שיקויים להגברת שפיעת חלב אצל נשים מיניקות. נראה שהמרפאים העממיים, ובעיקר המייעצים שבהם, חיבבו את מוצרי השיח הזה והתייחסו אליו כאל מקור לא אכזב לממונות.

אלת המסטיק, האלה האטלנטית והאלה הארצישראלית

אלת המסטיק מעולם לא נחשדה בעבודה זרה, רחמנא ליצלן, שעל כן אחיותיה הגדולות, האלה האטלנטית והאלה הארצישראלית, ניצבו בפינת תועבות הגויים בגאון ולא הותירו מקום לשיח צנוע כאלת המסטיק. ממרומי צמרותיהן הן השקיפו בהנאה על הישראלים הקדמונים ועל אחיהם היהודים והכנענים, שהיו באים לזנות בצילן הגדול ולמלמל ביראה גדולה "קדוש, קדוש, קדוש", ובאותה ההזדמנות להעביר על דעתם מזעם את כוהני המקדש בירושלים, שלא השכילו להתמודד עם הנחת העממית אשר התנהלה בצל האשרות הענקיות, הן האלות הקדושות הללו.

בימים שהייתי משוטט בשבילי אימפריית החמור הבועט שהקמנו לפני יותר משלושים שנה, אהבתי מאוד ללכת בהרים הגבוהים שמצפון לשכם. היתה לי אז תחושה שאני בטוסקנה ואף אחד לא הראה בגלוי שהוא רוצה להפוך אותי לז"ל. הדרך ממרג' סאנור אל מעיינות אלפארעה, הם מעיינות תרצה על שם בירתו של ירבעם בן נבט, זכורה לי כאחת היפות בשבילי השומרון. 

אהבתי לעצור במכולת קטנה בכפר סיריס, לקנות שם כמה ביסקוויטים עבשים לדרך, לרכל מעט עם בעליה ועם אורחיו הנצחיים, להיאנח ולצקצק בשפתיים בשל זדון לבן של המעצמות הגדולות, שאלמלי הן - כך האמינו בוועידות המכולת ההן - כבר מזמן היו הפלסטינים והיהודים עוברים לשלב נישואי התערובת ואולימפיאדות שש-בש. מהמכולת הייתי משרך את רגלי במדרון אל עמק אלפארעה, ביער נהדר ששמו כשם הכפר, סיריס.

לא באתי לספר כל זאת אלא כי פירוש השם סיריס הוא אלת המסטיק, שהיא אכן אחד המרכיבים החשובים בכסות החורש של לב השומרון. וגם כי נתפסתי לנוסטלגיה נעימה שאין לה בעצם על מה לסמוך, כי סיריס היה המקום הראשון שבו נקהלו סביבי עשרות ילדי בית ספר צווחניים וצרחו בקולי קולות גידופים על היותי "ציוני". אז גם למדתי את מה שהיה ההבדל בין ישראלי, שזה בר פלוגתא קשה אבל פרטנר לדיון, לבין ציוני, שזה משהו כמו עובד שטן.

"סיריס עתיק וגדול"

יום אחד נתגלגלתי אל גבעות הגליל התחתון, על שוליו של הר מימלח, ומתוך שגונבה לאוזני שמועה שאל"מ (מיל') חמזי עריידי גילה כאן אלת מסטיק יוצאת דופן, הסתקרנתי ובאתי אף אני אצל אותה אלה. ואכן, לא שיח ולא בן שיח, אלא עץ גדל מידות, שניכר עליו שהוא עתיק יומין. רועה בקר שנוטר את פרותיו כאן וניסה לבדוק אצלי אם איני מנסה לגנוב אחת מהן, או שמא אני בכלל שודד עתיקות בפעולה, הראה לי את ה"סיריס העתיק והגדול, שאוי למי שפוגע בענף מענפיו" - כדברי הרועה. 

ליד ה"סיריס" הזה יש עוד כמה עצי אלה גדולים, אך לא כמו האחד ההוא, שבעבורו כיתתי את רגלי למקום. גובהו של זה יותר מחמישה מטרים והקפו המרבי יותר ממטר ומשהו. כל מי שמכיר עצי אלת מסטיק, אפילו בפארק השרון, יודע שאין כזה דבר.

חרבת מימלח עצמה - שבין שרידיה מערות קבורה קדומות, מאגרי מים, מערכת מחילות מסתור מימי המרידות ברומים, מבני ציבור שונים ובהם בית כנסת מהתקופה הביזנטית - היא כנראה מלחיא (או ממיליא) היהודית הקדומה, שהיתה עיירת מושבם של בני משמרת הכוהנים חזיר אחרי חורבן הבית ולאחר שהוגלו מיהודה וירושלים בעקבות מפלת בן כוסיבא. אלה הם אותם כוהנים שקברי הסלע המפוארים של אבותיהם, בעלי חזית העמודים המגולפת, הפכו לאתר לאומי מטופח יחד עם מצבות הקבורה היפהפיות של נחל קדרון בירושלים - אלה המוכרות בפי העם בשם הכללי יד אבשלום.