"קישון אינו עגנון"

כשאלי ויזל זכה בפרס נובל לשלום ולא לספרות, איש לא התריס נגד ועדות הפרס. כל מי שמבין יודע שויזל הוא אישיות

הרבה יותר גדולה מאשר סופר גדול, והוא ראוי לפרס שקיבל. הוויה תרבותית מתגלה באמות המידה שלה ובמודעותה להישגיה ולמגבלותיה. בחודשים האחרונים הלכו לעולמם נעמי שמר ואפרים קישון, כל אחד מהם יוצר גדול בתחומו. שמר היתה אחת הפזמונאיות והמלחינות הגדולות שקמו לעם ישראל במאה שעברה, והיא ניצבת בשורה אחת עם דוד זהבי, משה וילנסקי וסשה ארגוב. במיטב פזמוניה היא מתחרה באלה של אלתרמן, אורלנד וחפר. אבל צריך להשלים עם העובדה שהיא נעמי שמר, ולא אלתרמן, אורי צבי גרינברג או יהודה עמיחי. כל מי שהכתיר אותה כמשוררת האומה, עשה לה עוול, מפני שמדד אותה באמות-מידה בלתי הולמות והזעיר את דמותה במקום להגדילה.

הוא הדין בקישון, שכמה מאוהביו התאוננו שהמימסד הספרותי לא העניק לו את פרס ישראל לספרות. קישון ניצב ללא ספק לצד דן בן-אמוץ ועמוס קינן, כאחד משלושה הסאטיריקנים המשובחים ביותר שקמו בישראל במאה שעברה. הוא היה גם תסריטאי ובמאי סרטים מעולה, ואילו ניתן פרס ישראל לפיליטונים סאטיריים או לתסריטאי ובמאי, הוא היה מועמד ראוי. אבל מי שביקש בשבילו פרס ישראל לספרות וניסה למדוד אותו באמות המידה של

מנדלי, עגנון, הזז, יזהר, שמיר, אפלפלד, יהושע ועוז – עשה לו עוול. אי אפשר לדרוש מנגן קלרינט מעולה להיות אייזק שטרן, או מרקדן סטפס לרקוד בלט. הקלרינט אינו כלי פסול, אבל הוא אינו כינור. זה אינו מוריד מערכו של קישון, אלא מציבו במקום שאולי לא ביקש לעמוד בו, אבל עמד בו בהישגים מרשימים.

הטענה שהצלחתו בחוץ לארץ מעידה על קיפוחו בארץ היא רעות רוח, מפני שגם מעבר לים הוא הצליח כהומוריסט, כפיליטוניסט וכסאטיריקן ולא כסופר קאנוני. עלינו לשמור על הפרופורציות, גם כדי לשמור על שפיות בעיצוב קאנון תרבותי, וגם כדי לכבד שני אמנים, שכל אחד מהם היה גדול בתחומו. לא פחות אבל גם לא יותר.

• ספרו החדש של גרשון שקד, 'מנדלי, לפניו ואחריו' (הוצאת מאגנס), רואה אור בימים אלה (מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות").