רוקד על בטוח
אוהד נהרין הולך על בטוח ומגיש ביצירתו החדשה הרבה יופי ומקצוענות אבל מעט מאוד רגש. מרב יודילוביץ' לא מסתפקת ביופיין של המאסות
יצירתו החדשה של אוהד נהרין,"שלוש", שעלתה השבוע בבכורה על במת סוזן דלל, היא עבודה יפה. יפה מדי. כמו דוגמנית בקטלוג של מעצב אופנה טרנדי, שעושה נעים בעיניים ומתפוגגת ברגע שדפדפת לעמוד הבא. נהרין מתחבא מאחורי היופי והאסתטיקה ובעיקר מאחורי המקצוענות, הכישרון והנדיבות של הרקדנים שלו, שבעבודה זו, יותר מבכל אחת מעבודותיו הקודמות, הם הדבק לשברי המחשבה של היוצר.
קשה להתחמק מהתחושה שמדובר בהליכה על בטוח בדרכים חרושות ומוכרות, וקשה שלא לתהות אם הרפטיציות האינסופיות שמרכיבות את העבודה על כל חלקיה, לא באות כדי לכסות על ריקנות. לא כל יצירה חייבת להיות פורצת דרך וגם החדשנות אינה הכרח. גם אמנות שמציעה אבסטרקט מוחלט כמו זו הנוכחית, רוצה לגעת ולעורר רגשות בצופה. וכאן, זה פשוט לא עובד.
אם מבקרים נוטים בדרך כלל לברוח לתיאורי מצב כשהם אינם מתחברים ליצירה, כך נדמה שיוצרים בורחים לתבניות אנליטיות, מתמטיקה פשוטה, צורניות ואסתטיקה כשאין להם רגש להציע. ב"שלוש" מתפקד נהרין יותר כבנאי שעסוק בקונסטרוקציה, דקונסטרוקציה וקונסטלציה יותר מאשר בכוריאוגרפיה עצמה, שנדמית לעתים כמושתתת על אימפרוביזציה של הרקדנים, שנוקתה, סותתה והותאמה לתבנית.
בתוך המסגרת הזו, האלמנטים מונחים נקי, מסודר ומעניין מספיק בכדי שהעין לא תתעייף מלהביט בהם, אך בסופו של דבר מדובר במבט ולא בהתבוננות. מה שאתה רואה זה פחות או יותר גם מה שקיבלת.
להתחיל מהסוף
נהרין מכיר את הטריקים שעובדים ומלהטט בהם, אם זה בהאבסה של התרחשות בלתי פוסקת שכוללת כניסות ויציאות מרובות, פראזות שמבוצעות כקאנון תנועתי או חלוקה לקבוצות שממחזרות תנועות. אבל יותר מכל מתמחה היצירה בלהמם את הקהל ביופיין של המאסות. זה פשוט ונעים כמו להסתכל על מצעד צבאי ותרגילי סדר. מעטים מאוד הרגעים בהם העבודה מעוררת תגובה רגשית. אפילו הדואטים בעבודה הנוכחית מתמקדים בטכניקה בלבד, מה שבולט בעיקר על רקע המשקל הרגשי של הדואטים ביצירות קודמות של נהרין. באופן פרדוקסלי ומרגיז עד מקומם, השלב היחיד בו מגיעה היצירה עד לנקודת הרתיחה, הוא דווקא בדקה האחרונה של היצירה השלישית, הסוגרת את הערב, ובה מתפזרים הרקדנים על פני הבמה כמו חלקיקים המונעים מכוח אקסטטי חזק מהם. ברגע זה, מבחינתי, העבודה יכולה היתה להתחיל.
לא פשוט לטעון כנגד יצירה שמציעה לך על פניו את כל מה שנדרש - אם ברמת הביצוע המדוקדק של הרקדנים ואם בסגנון ובעיצוב אלמנטים ורעיונות ויזואליים וקונספטואליים. עם זאת, בתוך מכלול יצירתו של נהרין, נדמה כי "שלוש" שייכת לשלב ההתנקות מהאינטנסיביות של יצירותיו הקודמות: "וירוס של אוהד נהרין", שהביאה עוצמה רגשית ומקוריות תנועתית, תולדה של שפת הגאגא שפיתח; "ממותות", שהיתה עבודה חושפנית, מחטטת ומזוככת שכולה התבוננות פנימית, ו"פלייבק", בה הגיש נהרין שירים שכתב במשותף עם אוהד פישוף ויוצרים אחרים. בתוך הקונטקסט הזה, משחקי הקומפוזיציה - שהם ליבת העבודה החדשה - הם חלק משלב במכלול היצירה, וכך צריך להתייחס אליהם.
לפנייה לכתב/ת 
