האם הגישה החיובית יכולה לנצח את הסרטן?

עוד ועוד מחקרים מצביעים על הקשר שבין בריאות רגשית לבריאות פיזית. למרבה הצער, אומרת אילונה פאפושק, פסיכולוגית מאוניברסיטת גראז שבאוסטריה, אין הוכחה לכך שהרוח מנצחת את החומר כשמדובר בסרטן. יתרה מזאת, "ההבטחה שחשיבה חיובית עשויה להוביל להחלמה יכולה להיות עול רציני", היא מזהירה. "לרבים מהחולים המשמעות היא, שהם אחראים לרפא את עצמם, ושאם לא הצליחו לנצח את הסרטן, אין להם את מי להאשים אלא את עצמם".

ד"ר ג'ימי הולנד, פסיכיאטר מ"המרכז ע"ש סלואן קטרינג" לטיפול בסרטן בניו-יורק, קורא לזה "העריצות של החשיבה החיובית".

המחקרים בשנות ה-70 וה-80 העלו לתודעה את הרעיון, לפיו הגישה האישית של החולה עשויה להשפיע על התפתחות הסרטן. רעיון זה הוביל את הרופאים לעודד את החולים לדמיין את המערכת החיסונית שלהם כשהיא מנתצת את התאים הסרטניים. אבל כמעט כל המחקרים האלה נחשבים מלאי פגמים בתכנון ותוצאותיהם לא הוכחו כמובהקות.

סקירה שכוללת 37 מחקרים בנושא, ושפורסמה ב"בריטיש מדיקל ג'ורנל" ב-2002, מצאה שלמרות שיש התאמה בין גישה חיובית לבין תפיסת הכאב של חולי הסרטן, יש "מעט מאוד הוכחות שסגנונות ההתמודדות עם המחלה משחקים תפקיד חשוב בהישרדות".

ובכל זאת, תיאוריית האופטימיות נותרה אטרקטיבית מאוד. אחת הסיבות לכך היא העובדה שאנשים בעולם המפותח חיים בתרבות המעריצה שליטה. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו יכולים לנצח את הסרטן על-ידי השלטת הרצון שלנו עליו. סיבה טובה יותר היא הגילוי שמצבים נפשיים כדיכאון וחרדה כרונית משפיעים על התפתחות מחלות לב וסוכרת. בעוד שנראה הגיוני כי גם במקרים של סרטן יימצאו קשרים דומים, אין לכך הוכחה מדעית.

גם חוקרים דוגמת ד"ר דייויד ספיגל מאוניברסיטת סטנפורד, שהאמינו שהמחקרים הרפואיים יציגו בסופו של דבר קשרים בין חרדה לבין התפתחות הסרטן, יודעים שהתמונה מורכבת הרבה יותר. "זאת לא נוסחה פשוטה של 'פתור את הבעיה בראשך והבעיה הגופנית תיפתר'", אומר ספיגל, "אבל אני עדיין מאמין שמה שקורה בראש שלנו משפיע באופן כלשהו על הדרך שבה הגוף שלנו מתמודד עם המחלה".

אז מה צריכים חולי הסרטן לעשות? הרופאים יודעים שהאדם הפרטי יביא תמיד את הגישה האישית שלו למחלה ולאופן הטיפול. אין טעם להפעיל על החולים לחץ כדי שגישתם תהיה חיובית יותר. זהו מאמץ חסר תועלת, והוא עלול לגרום לחולים להסתיר את החרדות והפחדים, ולא להיפתח לקבלת עזרה. אבל קלינאים חייבים להיות ערים לסימנים של דיכאון, שעלול להשפיע על התפתחות כל מחלה ולחבל בטיפול. וחולים רבים צריכים אכן לשפר את כישורי ההתמודדות שלהם. "כמי שעבד 30 שנה עם אנשים שחלו במחלות אנושות, ברור שיש דרכים טובות יותר וטובות פחות להתמודד עם הדברים", אומר ספיגל. אופטימיות מזוייפת לא עוזרת, אבל גם הייאוש אינו תורם דבר.